שופטי בג"ץ קבעו, כי המנהל האזרחי אינו חייב לאכוף את דיני העבודה הישראליים על מעסיקים פלסטינים ביהודה ושומרון.
ההחלטה התקבלה בעתירה שהוגשה בעקבות מכרז שהוציא המנהל האזרחי להפעלת מסוף פריקת סחורות במחסום "גב אל גב" בביתוניא". החברה העותרת טענה כי החברה שזכתה במכרז הציעה הצעה שאיננה מאפשרת עמידה בחוקי העבודה כגון חוק שכר מינימום.
השופטים ציינו, כי שטחי אזור יהודה ושומרון נתונים תחת משטר של תפיסה לוחמתית, כאשר המשפט, השיפוט והמנהל של ישראל לא הוחלו באזור. ברור כי הדין הישראלי – לרבות חקיקת המגן בדיני עבודה – איננו חל, באופן ישיר באזור; אך אין בכך כדי למנוע את החלתו של הדין הישראלי על אירועים פרטניים, ככל שכללי ברירת הדין הנהוגים בתחום המשפטי הרלוונטי מצדיקים זאת.
השופטים הוסיפו, כי אין בידי ביהמ"ש מידע באשר לתוכנו של הסכם ההעסקה שנקשר בין הקבלן לעובדיו. יחד עם זאת, אין סיבה להניח כי הצדדים לחוזי העבודה הסכימו כי הדין הישראלי הוא שיחול על מערכת יחסי העבודה ביניהם.
השופטים קבעו, כי על פי "הלכת גבעת זאב", הדין הישראלי איננו חל על מערכת יחסי העבודה המדוברת. מדובר במעסיק פלסטיני, שעובדיו פלסטיניים; לא הוכח כי נחתמו הסכמי העסקה בישראל; לא הוכח כי תשלום השכר לעובדים נעשה במטבע ישראלי; כי מסמכים הנוגעים להעסקה נערכו בעברית; כי ימי המנוחה והחג נקבעו כמקובל במשק העבודה הישראלי; או כי העובדים משלמים מס בישראל.
השופטים דחו את הטענה, לפיה התפיסה שמי שאינו ישראלי אינו מחוייב לשלם שכר מינימום לעובדיו פוגעת בחובת השויון, מכיוון שמשתתפים ישראליים, המחויבים לחקיקת המגן של דיני העבודה, לא יוכלו להתחרות בקבלן לא-ישראלי שאיננו מחויב לחקיקה זו, ויוכל להציע הצעה זולה יותר. דרישת השוויון מתייחסת, על-פי ההלכה הפסוקה, לתנאי המכרז עצמו ולמתווה בו הוא נערך, ומשמעותה איננה יצירת זהות מוחלטת בין המשתתפים במכרז מבחינת תנאי הפתיחה ונתוני הרקע שלהם. השוני בין המערכות הנורמטיביות החלות על העותרת ועל המשיב 2 הינו שוני חיצוני למכרז אשר אינו נובע מן המכרז ומהוראותיו.