הנשיא פרס אמר "כדי לעמוד על סוד כוחו של גנדי, לא צריך לחקור את המקצועיות שלו. אבל כדי ללמוד את סוד כוחה של המקצועיות, צריך ללמוד את גנדי. הוא היה לוחם. לכאורה, כדי להיות לוחם צריך לדעת את האויב. גנדי סבר שהאויב אינו עם אלא מצב. וכדי להבין מה יוצר איבה הוא ניסה להבין את הצד הערבי והוכיח שאפשר לקיים ידידות אפילו במצב איבה. זה הביא למשל להיווצרותה של ידידות מופלאה בינו לבין קבוצה בדואית".
"כדי להילחם כהלכה צריך להכיר את פני השטח. גנדי לא הסתפק בכך. הוא למד כל רגב. ויחסו לאדמה היה יחס של הזדהות מפורטת ואפילו אהבה. כדי לעצב יחידה, צריך ליצור אחוות לוחמים. גנדי לא הסתפק בזה. הוא היה סמל לאחוות רעים. בחייהם ובמותם. כדי לפקד צריך לתת פקודות בהירות. גנדי לא הסתפק בכך. העברית שלו לא הייתה רק בגדר פקודה, אלא בגדר בחירה קפדנית. כדי לפַקד צריך לקבוע את שעת השין. אצל גנדי כל שעה הייתה שעת השין. הוא לא איחר לשום מקום. הוא כיבד את זמנו של זולתו, כמו את זמנו שלו ולבסוף גם התברר שהוא לא היה רק סייפא. בפנימיותו, הוא היה איש ספרא. תעיד על כך הספרייה שלו".
פרס הוסיף "גנדי לא סבר שהחיים הם חילופי מתנות, ולפעמים מתת חינם. אין מתנה ניתנת אלא נוצרת. ובעמל רב. בהשקעה שקדנית הוא למד לחצות מִדְברים בדרך לארץ היעודה. מלחמה איננה טיול. היא מלאת חתחתים ובהכרח גם שגיאות. האויב אינו משתף פעולה, ואינו חושף דברים. וגם בפנים, חרב הביקורת אינה מושבת לנְדַנה. בכל אזכרה למפקד ראוי להזכיר מחדש שישראל ניצחה בכל המלחמות. ואי אפשר לנצח בלי מפקדים. ועלינו להעניק להם את האשראי המגיע להם".
"גם את גנדי ביקרו. זה מותר, אבל אסור לשכוח שנִיצַחנו בגלל יכולתם של המפקדים, ולא בגלל חולשותיהם. והיכולת של גנדי הוּכחה בשדות רבים, ונחרטה על כן בלִבוֹת רבים".