קודם כל גילוי נאות: אני יהודי שמשתדל לשמור על קלה כבחמורה. יש לי חמש בנות, כן יירבו בע"ה, כאשר שתי הגדולות לומדות בבית ספר פרטי המשתייך לחינוך העצמאי החרדי, אם כי לא לרשת "בית יעקב". אני מציין את כל זה משום שמראש, אני לא רוצה להצטייר כ"אוכל חרדים" ושונא ילדים, ח"ו.
בפעם המי יודע כמה, הציבוריות הישראלית רותחת סביב נושא האברכים והחוק שמבטיח את קצבאותיהם. הפגנות, מאמרים, זה היה הנושא החם בשבוע שעבר. ושוב אנחנו מפספסים את העיקר, שהיא המציאות הכלכלית, ומתרכזים בטפל, כלומר הבעיות של שוויון וסמליות.
העיקר הוא שמדינת ישראל לא תוכל להמשיך לשגשג לאורך זמן אם לא ייקרה שינוי דרמטי, ומהר. המצב כרגע הוא שמספר האנשים שמתפרנסים, במישרין או בעקיפין, מעבודתם של אחרים הולך וגדל במהירות עצומה. הנתונים ידועים: כבר היום, כמחצית הילדים עד גיל 18 לומדים במערכת החינוך החרדית או הערבית, כאשר האחוז הזה יותר מהוכפל בדור האחרון ואמור להגיע לכ-75% בעוד כ-30 שנה. כידוע, מרבית העוני בארץ מתרכז בשני המגזרים האלה. אם לא נעשה משהו בדחיפות (עם דגש על הדחיפות) כדי לשלב את החרדים ואת הערבים במעגל העבודה, הנטל שהם מהווים עבור ציבור העובדים בארץ יילך וייגדל, עד כדי כך שהוא עלול להפוך לגדול מנשוא. ועוד לא דיברתי כמובן על הבעיות הפוליטיות שכרוכות בכך שאנחנו בפועל ממנים את צמיחתה הדמוגרפית של אוכלוסייה שעויינת את המדינה ואת היהודים, הערבים, וצמיחתה של אוכלוסייה אחרת שאיננה ציונית ואיננה שותפה שנטל ההגנה על הארץ, החרדים.
המנגנון שימוטט אותנו כלכלית וחברתית כבר קיים: אפילו בלי עלייה ברף הזכאות, עצם ההתרבות המהירה של זכאי הקצבאות תגדיל משמעותית ומהר מאוד את ההוצאה הממשלתית. היות שכסף אינו גדל על עצים, הממשלה תצטרך לקחת אותו מאיפה שהוא נמצא, כלומר בכיסים שלנו על ידי הטלת עוד ועוד מיסים. עליית מיסים זו בלתי נמנעת אם לא נעשה שינוי ומהר. היא תקטין את האטרקטיביות של המשק הישראלי עבור מעסיקים פוטנציאליים ותבריח מכאן את האנשים בעלי כושר הייצור הגבוה ביותר, מה שעוד יכביד את הנטל על השאר, וכן הלאה. אנחנו עלולים להכנס למעגל קסמים קשה. בנוסף, הגידול הדמוגרפי של הערבים והחרדים ילווה בגידול מקביל בכוחם הפוליטי, מה שיהפוך כל רפורמה בתקציבי ההעברה לבלתי אפשרית. התמונה המצטיירת של עתידנו הכלכלי והחברתי פשוט מפחידה עד כדי כך שלהערכתי, אם לא נעשה משהו דרסטי עכשיו, אולי יהיה כבר מאוחר מידי בעוד 10 או 20 שנה.
הפיתרון לאסון המתקרב ידוע והוא נמצא בביטול מוחלט (אם כי הדרגתי) של כל תקציבי ההעברה, כאשר היעד המסומן חייב להיות ברור: מי שאינו רוצה לעבוד רשאי לעשות זאת, ובלבד שיישא באחריות מעשיו ולא יטיל את פרנסתו על אחרים.
החלק היותר קשה, ואין מודעות מספקת בעניין הזה בציבור, הוא שתקציבי ההעברה הגדולים באמת אינם מצויים רק בקצבאות שונות, אלא במערכת החינוך. שם, בשם השוויון, זורמים מיליארדים רבים מאוד לכיוון מערכות החינוך הערבית והחרדית, כאשר רוב הכסף מגיע ממיסי הציבור היהודי הלא-חרדי. הדרך השוויונית היחידה לעצור את זה היא הפרטת המערכת כולה והחזרת הכסף לאזרחים על ידי קיצוץ במיסים. אחר כך, שכל אחד ייסתדר לבד ויישלח את ילידיו לאן שהוא רוצה, ללא התערבות או כפיית מצד הממשל.
מצד אחד איננו רוצים או יכולים לכפות תכנים על אף אחד, ח"ו. זכותם של החרדים לחנך את ילדיהם על טהרת הקודש, וזו גם שאיפתי האישית עבור ילדיי. מצד שני, הזכות הזו מלווה באחריות: תביאו לעולם כמה ילדים שתרצו, אבל אל תטילו את פרנסתם על אחרים. המסר הזה חייב להשמע, ומהר.