לריסה עמיר, רעייתו של יגאל עמיר, כתבה ספר ובו חשיפות וגילויים שונים. עמיר מסבירה כי כתיבת הספר נועדה בין היתר על מנת להביא זווית אחרת לפרשת יגאל עמיר, זווית שהתקשורת הישראלית מעדיפה להתעלם ממנה. כך לדוגמא היא מסבירה את המציאות שהתרחשה בישראל בשנים 93'-95', מציאות שהובילה את יגאל עמיר לעשות את אשר עשה: "לשגרת חיינו חדר פחד, אנשים פחדו לעלות לאוטובוס, ללכת לערוך קניות בשוק ונוסעי האוטובוסים הסתכלו בחשדנות זה על זה... בתקופה הזאת הצטיירו המתנחלים יותר ויותר כמיעוט נרדף. הם נורו ונרצחו פיזית ובו זמנית נרדפו פוליטית על ידי התקשורת אשר הציגה אותם כאשמים..."
עמיר מספרת כי היריות שנשמעו אז בכיכר מלכי ישראל לא כל כך הפתיעו. הם נתפשו כתולדה של ייאוש במיוחד כאשר ראש הממשלה צפצף על הדמוקרטיה הישראלית וקרא למפגינים נגדו פרופלורים.
בספר חושפת עמיר כיצד החלה להתעניין ביגאל עמיר ומספרת כי בתחילה לא ממש ריחמה עליו, אולם אז פרסמו בעיתון קטעים מחקירתו שם הוא עונה לשוטר שמטיח בו ששונאים אותו, כי הוא לא עשה את מה שעשה על מנת שיאהבו אותו אלא על מנת להציל את עם ישראל: "מזה התחיל בשבילי יגאל עמיר האמיתי... לא היה ברור לי איך הוא מצליח להחזיק מעמד. חשבתי, שאולי כבר אין לו מה להפסיד. מילא הוא נכנס למאסר עולם ומודע לכך. אבל החשיבה הזאת לא הייתה נכונה. קשה למצוא תלות חזקה יותר מתלותו של אסיר במערכת השלטון, החל ברמות השונות של השב''ס וכלה בשכבות העליונות. אסיר תלוי באלה הממונים אליו לכל דבר, החל באישור לצאת לחופשות וועדת שליש ועד הפריטים שמותר לו להחזיק בתאו. עקב סירובו של יגאל לחלק עם האחרים את האחריות על כל השתלשלות האירועים, כל השנאה התמקדה בו. השתדלו להמציא בשבילו תנאי מאסר מיוחדים ועונשים חמורים שלא נגזרו על איש לפניו. וכדי להחדיר את מסת הדמוניזציה עמוק עוד יותר לתודעה הציבורית, הופעלו אמצעים רטוריים. שמו של יגאל עמיר נזכר רק בתוספת תואר " רוצח" או "רוצח נתעב". מילה נוספת שהייתה בשימוש בכל ההקשרים האפשריים הקשורים להתנקשות ברבין הייתה "מצמרר". "החיוך המצמרר של יגאל עמיר", "תוכנית מצמררת להתנקש בו". "עוד פריט מצמרר", וכו'. התקשורת הכניסה לשימוש נוסחאות אשר בחזרתה עליהן אין ספור פעמים הפכו לקלישאות".
בספרה חושפת עמיר פרטים על פעילותו הפוליטית של עמיר ונסיונותיו למנוע את ביצוע הסכמי אוסלו. כך היא מספרת לדוגמא על מפגש בן עמיר לבין ח"כ אלכס גולדפרב ממפלגת 'צומת' שתמורת רכב שרד הפנה עורף למצע מפלגתו והצביע בעד הסכמי אוסלו. "ערב ההצבעה הגורלית בכנסת על "הסכם אוסלו ב'" הלך יגאל ביחד עם חבריו להיפגש עם חה"כ אלכס גולדפרב כדי לבקש ממנו שלא לתמוך בהסכם. גולדפרב שתקוותו היחידה להמשך הקריירה הפוליטית הייתה ברית עם מפלגת העבודה והעומד בראשה, שמע את מה שהיה ליגאל לומר על הטרור ועל סכנות ההסכם לעם ישראל, ובתגובה שאל אותו משהו בסגנון: אם אני אתנגד להסכם, מה ייצא לי מזה?..."
בספר מספרת עמיר על ההתמודדות של בעלה ושלה עם הקשיים שהטילה עליהם המערכת וכך נכתב בספר:
הזמן: מרץ 2006.המקום: בית המשפט העליון, ירושלים.הנדון: האם מותר לאזרח פלוני להביא ילדים לעולם? עורך הדין המייצג את העותרים פותח בדברו. "עלינו לאסור על אזרח פלוני להביא לעולם ילדים. לא מגיעה לו זכות כזאת, לפחות עד שיחזור בעצמו ויביע חרטה על מעשיו. עד אז אנחנו – המדינה – חייבים לשלול ממנו את זכות ההורות". "אין זה ראוי להתיר לרוצח ראש ממשלה, אשר לא הביע חרטה על מעשהו הנפשע, לתת מזרעו חיים לדור חדש, ולהנחיל לדור זה את מורשת אמונתו הנלוזה באמצעות בנו", טוען עורך-הדין המייצג את שני חברי הכנסת האלמוניים ממפלגת העבודה אשר הגישו לבית המשפט הגבוה לצדק עתירה בעניין.
אחרי כן הגיע תורם של שני עורכי הדין של הצד השני, ארי שמאי ואורון שוורץ. סיפור הייצוג הזה התחיל חצי שנה קודם-לכן, באחד הימים בסוף קיץ 2005 כשארי שמאי, עורך-דין ועיתונאי ידוע, קיבל טלפון בלתי-צפוי. זה מתואר בראיון אתו בעיתון "הארץ": "לפני מספר שבועות נסע ארי שמאי במכוניתו עם אמו, כשהטלפון צלצל. על הצג הופיע מספר מוכר, כלא רמלה. שמאי, עו"ד פלילי ידוע, שיער שעוד מכר מהכלא מבקש את עזרתו. "שלום, מדבר יגאל עמיר", אמר הקול. "תפסיק לעבוד עלי", קטע אותו שמאי בעוקצנות טיפוסית. חברים ליצנים לא חסרים לו. "אני לא עובד עליך", התעקש בן שיחו. "אני רוצה שתייצג אותי בנושא ההורות."
המאבק הזה של הזכות להורות דווקא כן נחל הצלחה אולם עמיר מתארת בספר שורה של קשיים ומכשולים שרשויות המדינה הערימו על עמיר".
יגאל נמצא בתנאי צינוק, סיפר ארי בנסיעה חזרה. החרימו ממנו את כל הציוד: מוצרי חשמל, קומקום , מכשיר רדיו, מפזר חום, בגדים, כלים, תפילין וסידור - הכול חוץ מספר אחד, כרך אחד של השולחן ערוך.
-אז מה הוא עושה כל הזמן?
-לומד שולחן ערוך. הוא גם התחיל ללמוד ערבית וצחק כי החמאסניקים הציעו לצרף אותו לעסקת שליט.
הם לא הגדירו זאת כצינוק, אך זה היה צינוק לכל דבר, להוציא רק דבר אחד - זכות לטיול בחצר. יגאל סירב לצאת לטיולים, כי לא רצה שיתאפשר להם לטעון, כי התנאים שלו שונים מתנאי צינוק. לפי הפקנ''ץ, אסור להחזיק אסיר בצינוק יותר משבוע ימים. ליום הביקור יגאל היה בצינוק כבר יותר מעשרה ימים. בסך הכול, החזיקו אותו בצינוק שלושה חודשים, ואחרי שלושה חודשים הוצא משם רק בעקבות התערבותו של בית-משפט. היו גם הפרות בוטות אחרות של הנהלים. כך, למשל, החרימו ממנו את כל החומר המשפטי, מה שאסור, לפי הפקנ''ץ, כ אסיר יכול להזדקק לחומר המשפטי כדי לערער על העונש. בשבועות הראשונים לא השאירו לו אפילו עט ודף נייר שיוכל לכתוב תלונה או עתירה. לא היה שום משפט משמעתי בנוכחותו ולא ניתנה לו שום אפשרות לנסות ולהוכיח את חפותו, להסביר את מה שקרה. מפקד הכלא דן אותו שלא בנוכחותו לשלילה של כל זכויות האסיר – כל מה שרק ניתן לשלול: זכויות לביקורים, לשיחות טלפון, להתייחדויות, למוצרי חשמל, לקנטינה וללבוש אזרחי. לא היה מקום בטופס המשפט לכל שבעת הסעיפים של העונש ולכן נאלצו להשתמש בטופס מיושן, מלפני שנים. בתאו שוב התקינו את המצלמות המתעדות את כל תנועותיו במשך 24 שעות ביממה. בהתחלה התקינו את המצלמות גם במקלחת ובשירותים והורידו אותם רק אחרי שנאלץ לפתוח בשביתת רעב וסירב לקבל אוכל במשך יומיים. (לבית-משפט הם כתבו שזה "נעשה בטעות"). בינתיים העונש ניתן לחודש ימים, ובסוף החודש היו אמורים לשקול להאריכו לתקופה נוספת".
בסוף הספר מקדישה לריסה את הפרק האחרון לבנם:
"בחייו הקצרים ינון הקטן כבר הספיק לבקר בארבעה בתי כלא. רימונים או השרון, כלא באר-שבע בבית-משפט, רמון ולבסוף, כלא שיטה או שאטה. כלא שאטה ממוקם באזור גלבוע, בין עפולה לבית-שאן. הסביבה כאן לא דומה לנוף המדברי המסחרר של מצפה רמון, היא ההיפך ממנו: הכל ירוק, שדות, עצים, הרים, הרבה מאוד אוויר ושמים. כשבאים מצד של ועדי ערה וישובי תענך, רואים מעל הכביש את החומות המוכרות עם ספירלות של תיל של בית כלא. כמו בכל בתי הכלא גם כאן על הכניסה תלוי שלט גדול ועליו כתוב: ברוכים הבאים לכלא שיטה.
יותר מעשרים שנה אני בישראל. ועדיין אף פעם לא הייתי באילת. אנשים ששומעים את זה, מתפלאים, איך זה יכול להיות. אבל פשוט לא יצא לי, בכל השנים האלה. בהתחלה היינו עולים חדשים, טיול לאילת נראה לוקסוס. אחר-כך לא היה זמן - גם ילדים קטנים, גם עומס של העבודה וגם הלימודים.
ובשנים האחרונות יוצא שהנסיעות שלי הן לפי המסלול הנקבע על-די השב''ס. זה קורס מאוד ספציפי של לימודי הארץ. אילו היו מעבירים את יגאל לאילת, הייתי מגיעה לשם. למזלי, אין בית-כלא מתאים באילת, אחרת בשב''ס ודאי לא היו מסתפקים במצפה רמון.
... אנחנו מתקרבים לכלא שיטה. עוד מעט מגיעים לחומות אפורות עם תיל. מחוץ לאוטו חום כבד, חום של אמצע הקיץ. באוטו איתי שלושה ילדים קטנים. גם הפעם, כמו בפעמים הקודמות, בזמן הנסיעה אני נזכרת שרציתי להתכונן, ללמוד את החומר על המקומות שאנחנו עוברים, על מנת לספר עליהם לילדים בצורה מפורטת. אם כבר אנחנו בונים את הטיולים לפי מסלולים של השב''ס, לפחות שיהיו טיולים לכל דבר. הרי בית-שאן – ביישן, סקיתופוליס- היא אחת הערים העתיקות בארץ ישראל ובהר גלבוע נהרג שאול המלך. אך אני יודעת מעט מדי ומצטערת ששוב לא עשיתי שיעורי בית.
מתישהו, אולי בפעם הבאה, אני אעשה את השיעורים מראש. מתישהו כשיהיה לי יותר זמן. מתישהו יהיה לי יותר זמן. ואולי, מתישהו זה לא יהיה אני? אולי, מתישהו אבא של ינון ייצא לחופשה ויספר לבנו הקטן ולילדים אחרים על המקומות המעניינים שמאחורי חלונות האוטו?
ואולי, אולי, מי יודע,מתישהו כבר לא נבנה את הטיולים לפי מסלול השב''ס. מי יכול לדעת מה טומן העתיד? אנחנו רואים רק חלק קטן של הפאזל. אסור לי לפתח ציפיות. ידעתי שאני צריכה להיות מוכנה לכך שאותה מציאות לא קלה תימשך עוד הרבה מאוד זמן. למאבק יום-יומי. לחלום על הנס.
כי זה מה שנשאר. לחיות. לשמוח במה שניתן כי ניתן הרבה מאוד. לקוות ולחלום על הנס שאולי אולי יעשה לנו הקדוש ברוך הוא. ולהודות לו על הנסים שבנדיבותו האין-סופית כבר עשה לנו".