בראיון ליומן ערוץ 7 מגולל החוקר הבכיר דורון בלדינגר, מהנדס, מומחה וידאו וסאונד לתחום החקירות והמשפט הפלילי, את פרשת רצח תאיר ראדה ז"ל בבית הספר בקצרין וקובע נחרצות כי מישהו תפר לרומן זדורוב את תיק הרצח, וכי הרוצח, או ככל הנראה הרוצחים, עדיין מסתובבים חופשי.

בלדינגר שימש עד הגנה במשפט זדורוב לעניין התנהלות חקירות המשטרה והמעקבים הטכניים. במהלך המשפט הציג בפני השופטים כשלים וליקויים באופן חקירתו של זדורוב, והוכיח כי סרט הצילום של החקירה נקטע לא פעם והסאונד הושתק. לדבריו כרבע מהסרט המלא הוסר ממנו, עובדה שמהווה עברה לשעצמה.

בהכרעת הדין העדיפו השופטים לקבל את עמדת המשטרה והפרקליטות וקבעו כי מקור החיתוכים הבעייתיים הוא אך ורק טעות אנוש, תקלות טכניות, החלפת קלטות שמע בכל כמה דקות ולא מעבר לכך.

לאחר עדותו זו בבית המשפט נכנס בלדינגר בעובי הקורה של המשפט, החקירה והממצאים וגילה שורה ארוכה של הוכחות לפיהן רומן זדורוב אינו הרוצח ולא יכול היה להיות הרוצח. האם אנחנו קרובים לפרשת 'ברנס מס' 2'? נזכיר כי זדורוב הורשע בבית המשפט וכעת הוא ממתין להליך הערעור.

בלדינגר מחריף את דבריו וקובע כי הנערים שאותם יש לחקור כדי להגיע לחקר האמת ידועים בשמותיהם למשטרה וכל שיש הוא לזמנם לחקירה ולוודא את הנתונים איתם, אולם המשטרה החליטה אחרת.

בלדינגר קובע כי על אף שבזירת הרצח היו ממצאים רבים המוכיחים כי הרוצח או הרוצחים הינם נער, נערה, נערים או נערות פנו חוקרי המשטרה לאפיק חקירה ולפיו הרוצח הוא אדם מבוגר.

בהקשר זה הוא מזכיר שנמצאו בזירת הרצח טביעות נעליים במידה קטנה, נמצאו כמאה שערות במקום, ובידה של תאיר ז"ל 15 שערות של שני בני אדם שונים ואף אחת מהן אינה של זדורוב. על פניו נראה שהשערות נתלשו במהלך מאבק עם רוצחיה. כמו כן היו במקום טביעות אצבע רבות שאינן של זדורוב.

על אף ממצאים אלו ואחרים בחרו החוקרים להתמקד בתרחיש ולפיו הרוצח הוא אדם מבוגר, וכך נעצרו בזה אחר זה שלושה מבוגרים, שניים מהם שוחררו, האחד אחרי יומיים וחצי, השני אחרי חמישה ימים ורומן זדורוב שכאמור הורשע.

בלדינגר מציין גם הדרכות שקיבל זדורוב תוך כדי "שחזור" הרצח, הדרכות שבעקבותיהן תיקן צעדים שעלולים הי

עוד מאשים בלדינגר ואומר כי השוטרים והחוקרים יודעים היטב את האמת ובחינת האירועים מגלה תיאומי עדויות תמוהות בין תלמידות בבית הספר

ו לא להתאים להפללה, מראים שהיה מי שביקש להפליל אותו. בין השאר הוא מציין ניסיון של זדורוב לצאת דרך דלת חדר השירותים, אך משאמרו לו מלוויו בשחזור שהמנעול היה שבור, הבין שהדרך היחידה ליציאה היא בקפיצה וקפץ מעל הדלת. פרט שלא ידע וחוקריו ידעו הוא שטביעות הנעליים שנמצאו במקום הוכיחו שהרוצח דילג אל התא הסמוך מעל הקיר ולא מעל הדלת החוצה...

עוד מאשים בלדינגר ואומר כי השוטרים והחוקרים יודעים היטב את האמת ובחינת האירועים מגלה תיאומי עדויות תמוהות בין תלמידות בבית הספר. "ארבע בנות דיברו על איזה אבי מטבריה שאיים עליה שאם לא תהיה חברה שלו הוא ירצח אותה, ובסופו של דבר התברר שלא היה אבי כזה ולא נברא", אומר בלדינגר ומזכיר כי בדיקה של תדפיס הסלולארי של תאיר ושל האי.סי.קיו שלה העלו כי לא היו איומים כאלה מעולם.

עוד הוא מזכיר גראפיטי מוזר שנכתב על קירות חדר שירותים בקומה אחרת בבית הספר ובו נכתב תאריך הרצח ושמותיהן של שתי בנות – מה שנראה כניסיון לייצר אליבי. לדבריו ילדים רבים קושרים את עצמם למקום הרצח "ובכל זאת המשטרה כיוונה את חקירתה למבוגרים".

בלדינגר מציין שברגע הרצח היה זדורוב ממתין בשער בית הספר, סמוך לשני שומרים, למעסיקו כדי לקבל דבק להמשך עבודת השיפוץ בה היה עסוק. כך העיד גם תדפיס הסלולארי שלו, אולם כאשר החוקרים במשטרה ראו שאלו הנתונים אותם מציין זדורוב בדו"ח החקירה הראשוני, החליטו לשנות את מועד הרצח לחצי שעה קדימה בכדי שהתרחיש שאותו ציירו בעצמם יהפוך ריאלי.

בלדינגר מחריף את דבריו וקובע כי הנערים שאותם יש לחקור כדי להגיע לחקר האמת ידועים בשמותיהם למשטרה, וכל שיש הוא לזמנם לחקירה ולוודא את הנתונים איתם, אולם המשטרה החליטה אחרת.

שאלה מרכזית עמה מתמודד בלדינגר היא שאלת הודאתו של זדורוב בביצוע הרצח, הודאה שעל בסיסה מסתמכת הרשעתו בדין. בלדינגר מסביר שהמציאות בה מצוי אדם בחקירה, יורד במשקלו ונתון תחת לחץ מביאה אותו לעשות דברים רבים ולהאמין בדברים רבים. הוא מזכיר שלא פעם אמר זדורוב לחוקריו שכאשר יגיע הביולוגי (נתוני מעבדה) יווכחו שאין מאחורי ההאשמות נגדו דבר. משהבינו החוקרים שכך סבור זדורוב החליטו לייצר בפניו מצג שווא כאילו נתונים ביולוגיים שונים מעידים על אשמתו, ואכן כך עשו. כשסיפרו לו שטביעות אצבעותיו נמצאו במקום, דמה של המנוחה נמצא על בגדיו וכליו ונתונים נוספים שלא היו ולא נבראו - גרמו לו להאמין שהוא ביצע משהו שאינו זוכרו, ומכאן מקור ההודאה.

ומדוע בכלל החליטה המערכת לפנות דווקא לחשוד מבוגר ולא לנערים כפי שמעלים הממצאים בזירת הרצח? בלדינגר סבור שמדובר בחשש של המערכת מחשיפתה של אמת כואבת ולפיה בתי הספר בישראל מסוכנים, מה שיוביל הורים רבים לתבוע הגנה צמודה, מצלמות אבטחה וכיוצא באלה במסדרונות בתי הספר, כפי שהציבור דרש אבטחת אישים אחרי רצח רבין ובהמשך אחרי רצח גנדי. כל אלה עשויים לעלות למערכת  סכומי עתק שספק אם המדינה תוכל לעמוד בהם. כדי למנוע את המהומה הציבורית והיסטריית ההורים - נדרש היה חשוד ברצח מבוגר.

את גרסתו זו לפרטיה שיגר בלדינגר למספר חברי כנסת ואישים כשהיא פרוסה במאמרים שכתב ובסרט שהפיק ובו מסמכים ותיעוד של חקירת זדורוב. להערכתו בבוא היום תתפוצץ הפרשה, בין אם בקרוב ובין אם לאחר שנים, "אין לי ספק שזדורוב זכאי. זה יתברר וגם בני הנוער האחראים יתפסו".