מדליקים נר ראשון של חנוכה – למה בעלי הוריד את החנוכיה רק עכשיו? היא מלאה אבק... למה הילדים מורחים את השמן של הסופגניות על כול הבית? מה אני אעשה איתם עכשיו שבוע בבית?
תלונות. תלונות. תלונות. אף פעם לא חסר, תמיד יש משהו שהיה יכול להיות יותר מושלם.
נר ראשון – הילדים חוזרים מהגן ומבית הספר. איזה מזל שהיום עדיין למדו, מה נעשה איתם מחר? כבר עכשיו כול הבית מבולגן. למה בעלי לא מגיע הביתה להדלקת נרות?
השמועות והחדשות מתחילות לטפטף...שריפה בכרמל...40 הרוגים...השריפה מתקרבת ליישובים...
מדליקים נר שני, אבא בעבודה – אוף... למה הוא לא כאן? למה אתה מרביץ לה? הלוואי שהילדים שלי היו מקשיבים לי יותר, הלוואי שהייתי מספיקה לסיים את הכביסות...
יישובים שלמים מפונים מיושביהם, השריפה משתוללת ופונה לכל כיוון העולה על רוחה, בתים נשרפים על תכולתם, אולי יפנו את חיפה...
מקלחות, תמיד צריך לבקש מהילד 20 פעם שיכנס למקלחת, אחר כך עוד 20 פעם עד שהוא יוצא. שום דבר לא חדש, כול יום אותו דבר. "אני רוצה פיג'מה קצרה, לא ארוכה". "אני לא רוצה את השמיכה הזו". "לא רוצים לישון, מחר חופש...".
מה בסך הכול אני רוצה? שיאכלו ארוחת ערב בלי להתלונן על האוכל, שילכו למקלחת בלי להתווכח ויכנסו למיטה לישון בשעה סבירה.
תלונות. תלונות. תלונות. אף פעם לא חסר, תמיד יש משהו שהיה יכול להיות יותר מושלם.
הילדים ישנים והמחשבות שוב מתפרצות, איזה בלאגן, כלים, כביסה, צעצועים בכול מקום. חבל שבעלי לא פה לעזור לי קצת. רק על עבודה הוא חושב? מה איתי? הכול אני צריכה לעשות לבד?
טלפון לבעלי
- למה עדיין לא הגעת הביתה?
- שמעת על השריפה?
- כן, שמעתי... אולי תגיע הביתה יותר מוקדם?
- אני לא יכול, יש 40 הרוגים את יודעת?
- כן, אני יודעת...אז מתי אתה מגיע?
תלונות. תלונות. תלונות. אף פעם לא חסר, תמיד יש משהו שהיה יכול להיות יותר מושלם.
שוב חדשות, קיבוצים שלמים עולים באש והבתים מתכלים, מעריכים שייקח מספר ימים לכבות את השריפה, אסון לאומי.
לילה. שקט. הכול בבית סוף סוף מסודר. 40 הרוגים. עשרות משפחות שאיבדו את היקר להם מכול. משפחות שאיבדו את ביתם ואת כל חייהם בשריפה, יער ירוק שהשחיר. מדינה שלמה בהלם...
אנחת רווחה. יש לי בית, קורת גג להניח את הראש, בעל ושלושה ילדים בריאים ושלמים, מי צריך יותר מזה? מה יותר מושלם מזה?
תודה לה' על כול נשימה.