העיתון "גלובס" בחר השבוע ב"איש השנה" שלו לשנת 2010. הפעם, זכה בכבוד המפוקפק הזה נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר.
אני אומר "כבוד מפוקפק" משום שכל תואר כבוד צריך להמדד על פי מי שנותן אותו. דוגמה לכך הוא "פרס מועמר קדאפי לזכויות האדם". ברור לכל שזו בדיחה עצובה, ולמרות זאת, הפרס קיים והוא מוענק על ידי ממשלת לוב. אני לא בטוח שזה כבוד גדול לזכות בו...
להבדיל, כמובן, גלובס הוא בהחלט עיתון העסקים המוביל בישראל, והוא בסך הכל עיתון איכותי מאוד בכל מה שקשור למידע העיסקי שהוא מספק. אלא שצריך לדעת שהקו שלו, וכן מרבית הכותבים את מאמרי הדעות, הינם דווקא די שמאלנים, כולל בענייני כלכלה וחברה. יש אפילו מספר בכירים בעיתון שמצביעים "חד"ש", המפלגה הקומוניסטית! בקיצור, לא בטוח שלקבל תואר משם זה כזה כבוד גדול.
בכל אופן, מה עשה פישר, שזכה השנה לקדנציה נוספת בתור נגיד, כדי לזכות לשבחים כאלו?
באופן עקרוני, לפי החוק הישן של בנק ישראל, משנת 1954, התפקיד העיקרי של הבנק המרכזי הוא "לשמור על יציבות רמת המחירים", כלומר על אינפלציה נמוכה. גם לפי החוק החדש, שעבר בכנסת במארס האחרון, "יציבות המחירים" נשארה המטרה המרכזית. בכל זאת, התווסף גם יעד נוסף, ביוזמת ח"כ שלי יחימוביץ, של "צמצום פערים חברתיים", דבר שהוא מעבר ליכולת הבנק המרכזי בכל מקרה ולזכותו של פישר יאמר שהוא אמר את זה. החוק החדש, שנחקק בעידוד הנגיד, מאפשר גם לבנק ישראל "לנהל מדיניות גמישה של יעד אינפלציה, המאפשרת חריגה זמנית מהיעד, אך מחייבת חזרה של האינפלציה לתחומי היעד בתוך שנתיים לכל היותר".
בקיצור, החוק מאפשר "קצת אינפלציה" לקצת זמן יחסית על מנת לתמוך בצמיחה, כביכול. אני לא רוצה להשמע אפוקליפטי, אבל מי שמכיר את התיאוריה הכלכלית יודע שתיאוריה כזו היתה קיימת בעבר, בשנות ה-60, כאילו שיש קשר הפוך לטווח קצר בין צמיחה ותעסוקה לבין אינפלציה, אבל התיאוריה הזו הופרכה לגמרי מזה זמן רב, גם מבחינה תיאורטית וגם עקב "סטגפלציה" (מצב של אינפלציה ומיתון בו זמנית) של שנות ה-70, שהוכיחה לעולם שאין דבר כזה "אינפלציה טובה", ולו לזמן קצר. לצערנו, למרות שכל העולם למד את הלקח, נראה שפה דווקא הולכים אחורה ופותחים פתח לחזרה לאינפלציה.
אז למי שלא יודע, אינפלציה זה דבר מאוד גרוע ומסוכן. משמעותה פגיעה בערך הכסף, כאשר כח הקנייה שלו יורד. בקיצור, הכסף שלנו שווה פחות. מה טוב בזה, בטווח הארוך או בטווח הקצר? זה מרושש אותנו! פישר נתן לזה לקרות, ואף תמך בזה, וזו הנקודה החמורה הראשונה בהתנהלותו.
הנקודה החמורה השנייה בתפקודו של פישר נוגעת להתערבותו בשוק המט"ח על ידי קניית מטבע זר, בעיקר דולר. מאז 2008, כאשר הוא התחיל במדיניות הזו, בנק ישראל רכש כ-40 מיליארד דולר, כאשר ייתרות של הבנק המרכזי במט"ח מגיעות לכ-70 מיליארד דולר.
נסביר למה פישר דחף למדיניות הזו. מדינת ישראל היא מדינה קטנה והחלק של הייצוא בתל"ג הלאומי מגיע לכדי 50%, שזה סכום מאוד משמעותי. בקיצור, לייצוא יש חשיבות גדולה ומרכזית בצמיחה של ישראל ובשגשוגה. אין חולק על זה. באותה תקופה, הדולר היה בצניחה חופשית והגיע, בנקודת השפל שלו, למעט יותר מ-3.20 ש"ח לדולר. במצב כזה, עם שקל כל כך חזק, אין ספק שקשה יותר לייצואנים להתחרות עם העולם כאשר הם מוכרים בשקלים יקרים ומקבלים בתמורה דולרים זולים. עד כאן מובן. נראה הגיוני להתערב ולנסות להיטיב עם אותם יצואנים שכה חשובים לכלכלה הישראלית, לא?
אלא שזה לא כל כך פשוט. קודם כל, הנסיונות בעבר של הבנק המרכזי להשפיע על שערי המט"ח עלו בתוהו. בגלל זה הפסיק בנק ישראל ב-1997 להתערב במסחר המט"ח. שני הנגידים הקודמים של הבנק, פרופ' פרנקל וד"ר קליין, הביעו את התנגדותם למהלכו של פישר בין השאר בגלל זה. אבל מעבר לחוסר היכולת של בנק ישראל להשפיע לאורך זמן על שערי המטבעות (דבר שגם הנגיד פישר מודע לו ואפילו הודה בזה), צריך להבין ששקל חזק אולי רע ליצואנים, אבל הוא טוב ליבואנים ולציבור הישראלי. למה? משום שכאשר השקל חזק, הכסף שלנו שווה יותר, ואנחנו יכולים לקנות מוצרים מחו"ל בזול. זה טוב לצרכן הישראלי ומאפשר לו להגדיל את הצריכה שלו, מה שגם טוב ליצרנים ישראלים רבים, בסופו של דבר. ומי בדיוק אמר שהיצואנים חשובים יותר מהציבור? על בסיס איזה תחשיב מלומד בנק ישראל הגיע למסקנה הזו? לשאלות הללו אין תשובה, כמובן. ממרומי המשרד שלו, הנגיד לא טורח לענות.
אבל זה לא הכל. הרי ברור לכל שהכסף הזה (40 מיליארד דולר!!!) לא גדל על עץ בגינתו של הנגיד. הוא לוקח אותו. מאיפה? מהציבור. בנק ישראל מנפיק מק"מ (מלווה קצר מועד) בכמויות אדירות כדי לקנות דולרים, כ-150 מיליארד ש"ח נוספים מתחילת 2008. ומי קונה את המקמ"ים? חצי מהם הולכים למשקיעים מחו"ל והחצי השני נקנה על ידי הציבור הישראלי, אני ואתם, באופן ישיר ודרך קרנות נאמנות, קופות גמל, השתלמות ופנסיה. כל הכסף הזה מוסט למעשה משימושים יותר יעילים שהיו יכולים לקדם את הכלכלה הישראלית, מה ששוב פוגע במגזר העיסקי בעיקר, כי יש פחות אשראי זמין, משום שהוא "נשאב" על ידי המקמ"ים של בנק ישראל. בנוסף, כל הכסף הזה נערם אצל בנק ישראל, שמשלם עליו ריבית ומקבל תשואה אפסית על הכסף, ברוב חכמתו, משום שהן הדולר והן האירו איבדו הרבה מערכם בשנתיים האחרונות, כידוע. ההפסד נאמד במיליארדי שקלים רבים, והוא ממשיך לטפוח. ומי משלם? אנחנו, משלמי המיסים הישראלי, כמובן. בקיצור, אנחנו מפסידים על ידי זה שהכסף בארנק שלנו מאבד מערכו, האשרי פחות זמין, יש סיכון ליותר אינפלציה וערך ייתרות המט"ח של בנק ישראל יורד.
ועל זה צריך לתת פרס לפישר? לא, תודה רבה. מה שצריך לעשות, באופן אידיאלי, זה להפטר מעצם המוסד המיותר הזה, אבל אם הוא כבר קיים, אז לפחות לפטר את פישר ולהחזיר את קליין או פרנקל, או מישהו אחראי כמותם.
בעניין אחר לגמרי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אייל גבאי, הודה השבוע (בכנס של גלובס) שיש בעיה של "משילות" בישראל, כלומר שהממשלה לא מסוגלת למשול. בוקר טוב אליהו. נרחיב בעניין הזה שבוע הבא