הרב שי פירון, ראש ישיבת פתח תקווה, מפרסם מאמר חדש ובו הוא מתייחס לסוגיה הלכתית שכמעט ואינה זוכה לתשומת לב ציבורית: היחס ההלכתי לזוגות בעל פיגור ומוגבלויות. ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם הרב פירון הקובע כי המודרניזציה הוציאה במרוצת השנים רבים שהוגדרו בעבר כ"שוטה" מהגדרה זו ועל כן יש לקבוע עבור רבים מבעלי הפיגור פתרונות הלכתיים בתחומי הזוגיות והנישואין.
את מאמרו המלא מפרסם הרב פירון בספר מחקרים חדש, "וחי אחיך עמך" שמו, שיצא לאור על ידי מכללת "אורות ישראל", ועוסק במעמד האדם החריג בחברה.
מסתבר שבישראל של 2010 קיימים מעל 3000 זוגות של בעלי רמות שונות של פיגור ומוגבלות, בשליש מהם שני בני הזוג הם בעלי פיגור שכלי ובשני שליש מהם מדובר בזוגות בהם רק בן זוג אחד שכזה.
הרב פירון מרכז במאמרו את התייחסויות ההלכה לסוגיות הנוגעות לזוגיות אצל מוגבלים ובעלי פיגור. הוא מזכיר בהקשר זה את ספרו של הרב פרלשטיין ש"כתב על כך ספר פורץ דרך". לדבריו הפתרונות מצויים אלא שיש להכריע בהם ולהנחות את בעלי התפקידים השונים לנהוג על פי פתרונות אלו. כיום הדברים נתונים לא פעם להחלטתו המקומית והאקראית של רשם נישואין כזה אוחר, שלא תמיד בקי בנבכי ההלכה, ועל סמך עמדתו מחליט שלא לרשום לנישואין זוג בעל פיגור מחשש שמדובר בזוג 'שוטה' שאין בו מסוגלות הלכתית לנישואין.
"במדינת ישראל, בה הנישואין והגירושין מוסדרים ע"י בתי הדין הרבניים, על גדולי הפוסקים, לגבש עמדה הלכתית ברורה בנושא, ולא להותיר את הנושא בערפל, שכן הדבר מוביל לאבסורדים ועוולות נוראיות. שאלות הרות גורל נמסרות להכרעה אקראית, כך למשל אישה הלוקה בפיגור קל לא תוכל לקבל טיפולי הפריה בסיסיים על פי שיקול דעתו של רופא, ובני זוג שאחד מהם לוקה בשכלו, שהגיעו להירשם לנישואין, נדחו בבושת פנים ע"י פקיד הרישום", כותב הרב פירון.
בדבריו הוא מוסיף ומציין כי גם החקיקה בישראל אינה נותנת מענה ראוי לצרכיהם של בעלי המוגבלויות. "מפני מה אין המחוקק פונה אל בית הדין ומבקש ממנו לנסח כללים לנישואי בעלי מוגבלויות בכלל ובעלי לקות קוגניטיבית בפרט?".
עוד קובע הרב פירון במאמרו כי בניגוד למה שיהיו אולי שיחשבו ניתן להתיר את נישואיהם של בעלי תסמונת דאון והלוקים בפיגור קל, שכן הם מסוגלים להבין את הנישואים אם הדבר יוסבר להם באופן בהיר.
הרב פירון מציע במאמרו גם שורת הצעות פרקטיות למערכת המשפט ולבתי הדין הרבניים בדרך להסדרת נישואיהם של הלוקים בשכלם. בין השאר הוא מציע בתחום המשפטי: להסדיר חקיקה ראשית המדגישה את הזכות לנישואין של בעלי מוגבלויות, להסדיר את הזכות להורות ולספק שירותים מתאימים וליווי לאלו שאכן יבחרו לנהוג כך, כן הוא מציע להכשיר עובדים סוציאליים שיתמחו בליווי זוגות נשואים, הקמת מרכזי מגורים בקהילה, שבהם יזכו בעלי מוגבלויות לתמיכה וסיוע והקצאת משאבים מוגדלים לילדי משפחות אלו שיוכלו להתפתח כראוי. במישור ההלכתי הוא מציע לגבש עמדה הלכתית לאחר התייעצות עם גורמים מקצועיים בתחום הרפואה, הכשרת פקידי רישום למפגשים מעין אלו, הכשרת מסגרות להכנה לנישואין והכשרת "פקחות" שיסייעו בענייני טהרה.
כיום הוא מקדם יחד עם מכון פורשטיין ומשרד הרווחה הקמת מרכז הדרכה ומרכז טיפולי לזוגות מוגבלים, על פי המתווה הזה, אולם דווקא בתחום החקיקה ההלכתית והמשפטית, נראה שאף אחד אינו ממהר לשפר את אפשרויות הנישואין של בעלי המוגבלויות בישראל, ולהסדיר את הנושא אחת ולתמיד.