ספר חדש של המכללה הדתית לחינוך הגדולה בארץ "אורות ישראל", עוסק באומץ, באחד הנושאים הרגישים עבור ההלכה והציבור הדתי. בין השאר מובא בספר מאמרו של הרב בני לאו, המציע לשנות את יחס ההלכה לאדם החריג.

בספר מתייחס הרב בני לאו, ליחס ההלכה לאדם החריג, וטוען שגילויים מדעיים עשויים לשנות את ההלכה וכך גם שינויים חברתיים. הוא מדגים את העניין דרך יחס ההלכה לחירש.  ואף טוען שלעיתים ההלכה מקדימה את השינויים החברתיים, כפי שניתן לראות ביחס ההלכה לעיוור כבר לפני מאות שנים, וקורא להלכה לשוב ולהוביל את המחנה ביחס לשאר בעלי המוגבלויות, ביניהם בעלי תסמונת דאון ועוד.

בעקבות המאמר מציין הרב לאו, כי "התנועה הרפורמית עושה בצורה קלה בר מצווה לילדים עם תסמונת דאון, לה אין את הבעיה ההלכתית עמה מתמודדת האורתודוקסיה.  התנועה האורתודוקסית צריכה להתמודד עם הנושא ולדאוג לאפשר לילדים עם תסמונת דאון לקיים בר מצווה, ולתת להם את המסגרות המתאימות לכך, בהתאם להתפתחויות המדעיות בתחום. היום למשל ידוע שישנם רמות שונות של פיגור, ולכן לא ניתן לשים את כל בעלי המוגבלויות תחת מטרייה אחת, ולא לאפשר להם לקיים בר מצווה, ברמה כזו או אחרת".

אולם הרב לאו מפנה אצבע מאשימה לא רק ל"אדריכלי ההלכה" כהגדרתו אלא גם לציבור. "הקושי לקבל את בעלי המוגבלויות, נובע לא רק מההלכה" כדבריו "אלא גם מדעות קדומות בקרב הציבור. הציבור חושב בטעות שיש כאן בעיה הלכתית לא פתירה, אבל יכולה להיות הרבה יצירתיות בעניין זה". עם זאת הוא מציין: "תפקיד ההלכה הוא לפעמים גם להוביל את השינוי החברתי ולהוביל את המחנה, כפי שניתן לראות שההלכה עשתה מימים ימימה במקרה של החירש, וגם כאן נדרש שינוי".

גם יחס ההלכה לנכים ולא רק לבעלי פיגור, מטריד את הרב לאו. לדבריו: "אם רב הכותל אינו מאפשר לעיוורים עם כלב נחייה להתקרב לכותל מסיבות הלכתיות, אז יש לנו (ל"אדריכלי ההלכה") עוד הרבה מה לעשות".

במאמר שהתפרסם בספר "וחי אחיך עמך" של מכללת אורות ישראל, מציין הרב לאו: "כיום כמעט כל הפוסקים תמימי דעים שאפשר לכלול את החירש במסגרות חברתיות וממילא במערכות דתיות. זו התפתחות מוכחת המצביעה על יכולת התפתחות מדעית טכנולוגית והשלכות חברתיות להשפיע על עמדת ההלכה". 

ומכאן יוצא הרב בני לאו ומשליך את הדברים לימינו אנו, וטוען שאם יחס ההלכה השתנה בעקבות אותן התפתחויות, הוא יוכל להשתנות גם היום. לדבריו: "ההלכה איננה אדישה לשינוי מעמדו של המוגבל בחברה. כיום אנו עדים לערנות חברתית גדולה למקומו של המוגבל: ישראל מקצה משאבים לעניין זה, ולמשרד המשפטים יש נציבות מיוחדת לטיפול בבעלי מוגבלויות. ההלכה חייבת להקשיב לקולות הבוקעים ממעמקי החברה ולתת להם מענה. היחס של הציבור מעורר את עולמה של ההלכה למצוא בתוכה את המנגנון שיאפשר לשלב את בעלי המוגבלויות". 

כיום רבים מבעלי המוגבלויות אינם בעלי זכויות או חובות בתחום ההלכתי, הם אינם עולים לתורה, אינם מברכים את ברכת התורה, אינם חייבים בתרומה ועוד. הרב לאו מציע לשנות את המצב, לשנות את ההלכה בעניין זה, ולהעניק לבעלי מוגבלויות זכויות וחובות גם בעולמה של תורה, בעקבות השינויים ביחס החברה אליהם, וטוען: "היחס למוגבלים אינו גזירת שמיים, אם נדע לראות את הטוב ואת האור שבכל אחד מאיתנו, נוכל להעניק לכל בעלי המוגבלויות מקום ראוי בקהילה, ולאפשר להם ליטול איתנו חלק בתיקון העולם באור התורה".