הערב מתקיימת האזכרה הממלכתית לחללי אסון השריפה בכרמל, במעמד ראש הממשלה, יו"ר הכנסת, שרים, נשיאת בית המשפט העליון, הרמטכ"ל, המפכ"ל, נציב שירות בתי הסוהר, נציב כבאות והצלה ואישי ציבור נוספים.
הטקס נפתח בדבריו של נשיא המדינה שמעון פרס שתיאר את הכאב לנוכח הטרגדיה הקשה בה נהרגו 44 בני אדם, ואת גבורת הכבאים "גיבורים אלמונים", כלשונו. פרס סיפר על היכרותו האישית עם המשפחות השכולות במהלך המפגשים עימן מאז האירוע הטראגי.
בנאומו אמר הנשיא:
נאמר כבר "האדם הוא עץ השדה", והפעם גורל העץ פגע בגורל האדם.
בשעה שהלהבות טיפסו לגבהים לא יאומנו והרוח ליבתה את האש במהירות עצומה, היה ליבנו, ליבו של כל אחת ואחד בישראל, נתון אל עין הדליקה הגדולה, אל הלהבות השורפות והאוכלות, וחריקת השיניים שלנו והדמעות הזולגות מעינינו והתפילה לחילוצם מן התופת לא הועילו:
ארבעים וארבע נפשות טהורות נפלו במערכה הכבדה נגד האש, ואנחנו, אנחנו, כל כך רצינו שזה יסתיים אחרת. האש שלא נחה לרגע, הפכה עשרות משפחות בתוכנו למשפחות שכולות, אבלות, כואבות, ששום מחווה ושום טקס זיכרון לא יחזיר לחיקם את האהובים להם ולנו, מכל.
באותם רגעים, כאשר הכבאים עמדו מול חֵמת האש, והיום, בתום שלושים, ניצב עם מופתע, שלא היה מוכן לאסון כזה. וזו האמת, גם אם היא כואבת וצורבת: לא היינו מוכנים לנוכח האש הגדולה, לא שיערנו שכך יכול לקרות.
וכך קרה שהלהבות חרכו בלבבות המשפחות ובביטחונו העצמי של העם. העם גם עקב אחרי המאמצים לגייס את עזרתם של עמים אחרים והוקיר זאת ועכשיו עוסקים בהפקת מלוא הלקחים.
האש האכזרית הזו חשפה פנים עלומות של גיבורים אלמונים שלא ידענו על קיומם, בוודאי לא שיערנו את גבורתם. היא שרפה את צמרות העצים וחשפה את פסגת האנשים. האש אמנם הפתיעה את פני הכבאים, צוערי שירות בתי הסוהר וקציני המשטרה, אך אלה לא נסו ולא ברחו. רבים מהם השליכו נפשם אל מול הלהבות. כדי להציל חיים. כדי לחלץ חברים. הגבורה שלהם לא נפלה בעוצמתה מעוצמת האש.
כאזרח בישראל, כמי שחיי בנותיה ובניה חשובים לו, כנשיא המדינה, ביקרתי בשטח. ועקבתי אחר המתרחש, בתמונות, בסיפורים העצובים של הרדיו והטלוויזיה, בהלוויות ובניחומי אבלים אצל המשפחות.
לנגד עיניי חלפו אנשי קורס הצוערים – צעירים וצעירות יפי תואר. מלאי שמחת חיים. לא הכרתי אותם בחייהם, אך מתוך תמונותיהם וסיפורי חייהם ניבטה אלינו אותה ארץ ישראל יפה. אותם צעירות וצעירים שחבויים תמיד מאחורי ההגדרה השחוקה "מלח הארץ".
השתתפתי בהלוויית אלעד. נער בן 16. עלם חמודות. נער מוכשר להפליא. שהתנדב ללוחמי האש עוד בטרם סיים לימודיו. אמו ליוותה אותו ללב הזירה. והוא עצמו קפץ לתוך הלהבות כאילו היה חסין מאש. ראיתי את הצלם רוני סופר שהזמין קצין משטרה לעלות על הג'יפ שלו ולהישאר בחיים. הקצין סירב, כשדעתו צלולה ונחושה. הוא רצה להציל חברים בכל מחיר. גם במחיר חייו שלו.
ארבעים וארבע משפחות שכלו את יקיריהן. התרגשות גדולה גרמו לי המשפחות האבלות שהיה לי הכבוד לבקר עד עתה את רובן בבתיהן. היו משפחות ששכלו את בנם-יחידם. היו משפחות שעלו לארץ רק בשנים האחרונות, והעברית עדיין אינה שגורה על פיהם. לא באתי אליהן, אליכן, כדי לצאת ידי חובה כנשיא המדינה. באתי להכיר את בני עמי באבלם.
כאשר אין בפי נחמה ואני יודע שבמילים אין מרפא. יכולתי להשמיע רק את תודת האומה.
אני יודע, כפי שכולנו יודעים, שהשכול הוא גזר דין נורא, כואב, קורע, אכזרי. מצאתי אצל המשפחות דמעות שהוסתרו. טענות שלא הושמעו. בדירות היו על הקירות תמונות של הבן או הבת, ועמדה רק שאלה אחת שגם היא לא נאמרה במפורש:
האם אתם יודעים באמת את מה שאבד לנו? האם אתם מודעים לכך שהם התגייסו בנפש חפצה? שהם לא חיפשו חיים קלים? שלא נבהלו מסכנה? האם אתם מבינים שהם רצו לשרת את ארצם, ובתוך תוכם הם היו נכונים לקידוש השם?
אלף כבאים לחמו באש. או יותר נכון האש לחמה בהם. הם ניסו לכבותה והאש ניסתה לכלותם. עד שהלהבות התרוממו לגבהים כאלה, מה ידענו על גובהם של הכבאים האלמונים הללו? של צוערי שירות בתי הסוהר שביקשו לסייע לחבריהם במלאכת החילוץ? של קצינת וקציני המשטרה שביקשו לנתב ממוקדי האש את העזרה ולחלץ אזרחים מתוך ים האש? מה ידענו על אומץ ליבם? על החברות שלהם? איך עמדו, ברגעיהם האחרונים, פנים אל פנים עם הסנה הבוער?
היו בהם שזה עתה נישאו. היו בהם שרעיותיהם היו בהריון. היו בהם שטרם טעמו חיי משפחה. והאש לא הבחינה ביניהם, לא בחרה מתוכם. הם, כמו בסיפור הנביא, עלו בסערת-אש השָמָיְמָה.
ראיתי בתוך המשפחות ילדים, קשה לי לומר את המילה הכואבת – יתומים, בני ארבע, עשר ושתיים-עשרה. הם כאילו בגרו בן לילה. הילדים הרכים נשאו עיניהם אליי בציפייה שאספר להם כיצד נפל אביהם או אימם. האם היה זה סתם מקרה? האם הם לחמו בגבורה?
בבתי המשפחות מצאתי אנשי שירות בתי הסוהר ואנשי משטרה וכבאים. כולם נראו כבני אותה משפחה. משפחת לוחמים, משפחת שכולים, משפחת משרתיו של עם ישראל.
נזכור אותם. נזכור את מלחמתם באש. נזכור את קורבנם – למעננו. למען הדור הצעיר.