כבר לפני כעשרים שנה חתמה ישראל על האמנה לזכויות הילד, ובכל זאת הפער בין תוכנה של האמנה למתרחש בשטח בישראל הוא פער עצום. היום קיים יו"ר הועדה לזכויות הילד, חבר הכנסת זבולון אורלב (הבית היהודי-מפד"ל החדשה) דיון מיוחד במציאות העגומה בה ריבוי משרדי הממשלה העוסקים בסוגיה מטילים אחריות זה על זה, והנפגעים המיידיים הם... איך לא? הילדים.
ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם חבר הכנסת אורלב שתיאר את המצב העגום:
"לצערנו יש פערים מאוד גדולים בין האמנה למציאות, כמו שיש פערים גדולים בין החקיקה למציאות בישראל", אומר אורלב ומבהיר: "יש עניינים ספציפיים בכל משרד ומשד שצריך למלא אותם. לקראת הדיון היום עשינו עבודת מחקר מעמיקה שפירקה את סעיפי האמנה לכל משרד ומשרד כדי שהמשרדים ידעו מה באחריותם והיכן עליהם לתקן".
"הטיפול בילדים חוצה משרדים – משפטים, רווחה, בריאות, ביטחון פנים ועוד, והילדים נופלים בין השולחנות. אין זרוע שרואה את התמונה הכוללת ומתווה דרך לטיפול", אומר אורלב המספר כי אחת ההצעות שמעלה הועדה לזכויות הילד היא בניית נציבות זכויות הילד שתפעל במשרד ראש הממשלה, תבחן את הנתונים ואת הליקויים ומתוקף כוחה תוכל לתבוע את מילוי החוקים ובנוסף תפרסם דו"ח שנתי שיתאר את התיקונים שבוצעו במשרדים השונים, "כפי שיש נציבות לבעלי מוגבלויות, כך אנחנו מציעים שיהיה גם לזכויות הילד".
דוגמא לדבריו על הצורך בהקמת נציבות שכזו מוצא חבר הכנסת אורלב בסוגיית מרכזי הגנה לילדים. מסתבר שהחוק קבע שעל המדינה להקים מרכזים כאלה והוחלט על הקמת שישה מרכזים. למרות זאת עד היום הוקמו רק שניים כי משרדי הממשלה מעבירים אחריות ממשרד לחברו ומתחמקים ממילוי חובתם. "כל אחד לא נותן את חובתו. משרד הבריאות לא נותן את תקן הרופא שנצרך וכו' ".