נכנעו. נתניהו ושטייניץ
נכנעו. נתניהו ושטייניץפלאש 90

השבוע, כמובן, אי אפשר שלא לדבר על "המחאה החברתית" ששטפה את ארצנו בנושא ייקור מחירי הדלק והלחם. אני מודה שאני נדהם כל פעם מחדש מחוסר היכולת של רבים מאוד בציבור לקשור בין הסיבות לתוצאות, בפרט כאשר הדברים פשוטים יחסית, ושקופים לכל.

אז הנה השתלשלות הדברים. החל מ-2003, כאשר נתניהו היה שר האוצר, ועד 2009, עת סוף כהונתו של אולמרט כראש ממשלה, ממשלת ישראל קיצצה תקציבי ההעברה שונים, קצבאות ותקציבים שונים ומשונים מכל הסוגים, כלומר קידמה מדיניות בסך הכל ליברלית שהלכה בכיוון הנכון. כתוצאה מזה, מדינת ישראל נהנתה בשנים האחרונות מצמיחה גבוהה מאוד, מיציבות פיננסית וכלכלית ולמרות שהעולם עבר מיתון קשה מאוד, אנחנו רק נפגענו ממנו באופן עקיף. בקיצור, נהננו משנים שמנות וטובות יחסית.

לצערנו, כאשר ביבי נכנס לשלטון, הוא מצא את עצמו עם עודפים גדולים בתקציב המדינה ועם קואליציה "חברתית" קשה מאוד, שכוללת את מפלגת העבודה, המפלגות החרדיות ואת ה"בית היהודי", בנוסף לשורה של גורמים שליליים מאוד בתוך הליכוד עצמו. הבעיה הפוליטית הזו התעצמה בגלל שבעקבות החולשה של מפלגת העבודה והרצון של חלק מחבריה לפרוש מהקואליציה, היה צורך מתמיד לרצות אותם "ולבוא לקראתם".

במילים אחרות, למרות הניצחון הקטן של המפלגה ה"לאומית-ליברלית" ב-2009, המצב הפוליטי בארץ היה ונותר כזה שקיום הממשלה היה ונשאר גם אחרי פירוק העבודה בעיקר תלוי באנשים בעלי נטיות פוליטיות שמאלניות בכל מה שקשור למדיניות חברתית-כלכלית.

ואכן, כאשר אנחנו בודקים את המדיניות שהממשלה הובילה מאז 2009, אנחנו רואים שינוי כיוון לעומת התקופה הקודמת הנ"ל. בגלל שהמצב הכלכלי טוב יחסית, הפוליטיקאים הרשו לעצמם, כהרגלם המגונה, לחזור לסורם. קצבאות מכל הסוגים (ילדים, זקנה, בריאות, רווחה, ...) חזרו לעלות והגרעונות חזרו, תוך כדי התרופפות של המשמעת הפיסקאלית הכללית.

בנוסף, יש גם הבדל בין 2003-5 לתקופה האחרונה. כאשר ביבי היה שר האוצר, הוא נלחם בהסתדרות והשיג השגים משמעותיים מולה. אנחנו כולנו זוכרים את גל השביתות שפקדה את הארץ באותה תקופה אבל התוצאה היתה שיד הממשלה היתה על העליונה. כתוצאה מזה, המגזר הציבורי צומצם, שוק העבודה הפך ליותר גמיש והאבטלה ירדה.

לעומת זאת, הפעם, מיד בהכנסו לתפקיד, ביבי ושטייניץ כוננו את "השולחן העגול", סוג של פורום דיונים בין הממשלה, ההסתדרות והתאחדות התעשיינים, שהפך במהרה לפורום הכניעה לכל הדרישות המורפכות ביותר של ההסתדרות.

לאחרונה, ראינו כניעה נוספת של הממשלה בשתי זירות קריטיות: שכרם של עובדי המגזר הציבורי והעלאת שכר המינימום.

כפי שכבר הסברתי בגליון קודם של בשבע (/Besheva/Article.aspx/10188/1), עלייה בשכר המינימום פוגעת בציבור העובדים. אבל מה שלא אמרתי באותה הזדמנות בשל קוצר המקום היה שהעלייה בשכר המינימום מעלה באופן אוטומטי את שכרם של עובדים רבים במגזר הציבורי, שמשתכרים שכר מינימום או מעט יותר. כמובן, זה טוב לאותם עובדים אבל כל זה עולה כסף, והרבה מאוד כסף, לקופת המדינה, כלומר למשלמי המיסים, כלומר לכולנו.

אז בואו נסכם: מכל הכיוונים, כניעה מתמשכת לדרישות ההסתדרות והמפלגות "החברתיות" גרמה לעלייה בהוצאות הממשלה, ומה לעשות, בסופו של דבר, מגיע יום הדין וצריך גם לשלם. כפי שאני חוזר ואומר כל הזמן לאורך המאמרים בבלוג, אין ארוחות חינם. אין לממשלה עצי כסף ועל כל דבר צריך לשלם, במוקדם או במאוחר.

לכן, לאור העלייה בהוצאה הממשלתית, לא היתה לממשלה ברירה אלא להעלות מיסים, ואיך שלא תרצו להסתכל על זה, זה רע. אין עליית מיסים טובה, ולא חשוב איפה היא מתבצעת. הממשלה ניסתה להמשיך במתווה שעבד בין השנים 2003-9, כלומר הורדה במס על העבודה, כדי להמשיך לתת תמריץ ליציאה לעבודה ולשפר את התחרותיות של החברות הישראליות, אבל זה נעצר, לצערנו, בגלל המחאה "החברתית". מתווה כללי של המשך הורדת מיסים הפך לבלתי אפשרי במציאות הפוליטית הנוכחית וההיפך הוא הנכון: אנחנו צפויים לעלייה הדרגתית, אבל כואבת מאוד, במיסים בשנים הקרובות, מה שייפגע בצמיחה ובכח הקנייה שלנו ויגביר את האבטלה. עדיין לא ברור איפה הממשלה תיקח את הכסף, אבל היא תיקח אותו, ללא ספק.

בינתיים המצב עדיין טוב משום שאנחנו עדיין על הגל של 6 שנות צמיחה מהירה, אבל הסימנים להאטה מצטברים. הדרך לחזרה לצמיחה מהירה עוברת דרך חזרה להתנהגות שהונהגה בארץ בין 2003 ל-2009: פחות הוצאות ממשלתיות דרך פחות קצבאות, פחות מדינת רווחה ופחות רגולציה. לגבי שכר המינימום, נצטרך למצוא פתרון כדי להפטר ממנו או לפחות להקטין אותו. רק באופן הזה נמשיך לשגשג ולהצליח.