בכל שנה מתבצעים בישראל כ 60,000 מעצרים ורק כנגד 20,000 מהעצורים מוגש כתב אישום. משמע כ 40,000 איש יושבים בתא המעצר, ובסופו של דבר לא יוגש נגדם כתב אישום. נתון זה מלמד כי ב 67% מהמקרים בהם מתפרסמת תמונתו ושמו של עצור החשוד בפלילים, מסתיים המעצר בלא כלום. בנוסף על פי נתוני הלמ"ס מתוך המורשעים בשלב הראשון של הדין, כלפי 14% מתוכם תתבטל ההרשעה.
בכתב העת 'מחר' היוצא לאור ע"י תנועת מנהיגות יהודית קובלת התנועה על הקלות שבה מתפרסמים שמותיהם של חשודים עוד בטרם הוגש נגדם כתב אישום. בפועל אחוז גבוה מהחקירות אינו מסתיים בהעמדה לדין. בדיעבד הופך פרסום החשדות לענישה של חפים מפשע. העדר כלים משפטיים אפקטיביים למניעת הפרסום וחוסר האונים אל מול התקשורת תאבת הרייטינג, יצרו מצב בו ערך זכות הציבור לדעת עומד מעל ערך כבוד האדם.
פייגלין מציין כי פומביות הדיון בבתי המשפט הינה עיקרון יסוד בדמוקרטיה כמו גם שמירת שמו הטוב של אדם. סעיף 70 (ה1) בחוק בתי המשפט שנועד לאזן בין הערכים המתנגדים, אינו ממלא את המצופה ממנו. על החשוד לשכנע את בית המשפט כי הפרסום יגרום לו נזק שמרוב חומרתו יש למנוע אותו מלכתחילה. כמו כן, התברר כי חשודים הנעצרים בפעם הראשונה אינם מודעים לזכותם למנוע את פרסום שמם, וכי לא עולה בדעתם לעיין בלוח המודעות ליד חדר החקירות, שם מצוי המידע אודות זכות זו. פירוש הדבר הוא שאין תקנות מתאימות שיידעו את החשוד על הזכות למנוע את פרסום שמו.
עיתון "מחר" מופץ מדי שבועיים ב – 50 קמפוסים אוניברסיטאיים ובבתי כנסת ומכיל מאמרים וכתבות. צוות ההיגוי של "מחר" כולל חובשי כיפות וגלויי ראש, המעוניין לרענן את השיח הציבורי ולהעלות שאלות נוקבות, להציע פריצות דרך בתחומים שונים על מנת להוביל לשינוי תודעתי בחברה הישראלית לקראת מדינה יהודית יותר וערכית יותר.