שופטת בימ"ש למשפחה בחיפה, אספרנצה אלון, דחתה בקשת אם לפרסם קטעי יומני בתה שהתאבדה בגיל 14 וחצי, לאחר שהגיעה למסקנה כיח הבת לא היתה מעוניינת בפרסומם.
הדיון בבקשתה של האם התנהל, לאחר שהאב הביע התנגדות לעצם הפרסום, ועל פי בקשתו הוצא בסמוך למותה של הבת צו האוסר על פרסומם של היומנים.
לקראת יום האזכרה השלישי, הגישה האם בקשה לפרסם את יומניה וציינה בבקשתה כי היא מאמינה כי יומני הבת המנוחה, משקפים את כישוריה ומספרים את סיפור חייה ולפיכך קיימת חשיבות לפרסמם לחבריה. האם אף בקשה, כי אופן העריכה והבחירה אלו חלקים מהיומן יפורסמו, יהיו לשיקול דעתה בלבד.
לעומת האם, האב התמיד בהתנגדות, לאחר שלטענתו רצונה של הבת היה להשאיר את קטעי יומנה חסויים.
פסיכולוג יחידת הסיוע של בית המשפט כתב בחוות דעתו כי הוא תומך בהותרת היומנים חסויים, זאת מאחר שבני נוער עוסקים רבות בנושא המוות, וקיימת אצלם עליה ברמת הדחפים כדרך לבצע תהליך אינדיבדואליזציה וספרציה. יכולת החשיבה של בני נוער מופשטת וטרם התפתחה דייה, לפיכך כושר השיפוט שלהם איננו לגמרי תקין. אצל מתבגרים קיימת נטייה לאימפולסיביות ולחיפוש פתרונות של שחור לבן ואלה עשויים לעודד, לא מעט מתבגרים, לבחור באופציה זו של התאבדות שנלווה לה מיסטיפיקציה וגלוריזציה של המוות.
השופטת קיבלה את קטעי היומן לעיון, וכאמור קבעה כי אין להתיר את פרסומם, "לאחר שקראתי את 60 הדפים שהעבירה האם לעיוני, בחנתי את רצונם המנוגד של ההורים, שקלתי את זכותה של הנערה לפרטיות, זכותה להנצחה, זכותה לשמירה על כבודה כאדם, גם לאחר מותה, וכן זכותם של הוריה ושלומם של בני נוער נוספים אשר עלולים להיות מושפעים מהחלטתי זו, הגעתי למסקנה כי לא אוכל להיעתר לבקשת האם ואין אני מתירה פרסום יומן הנערה, כולו או מקצתו".
בפסק הדין אף מצטטת השופטת קטעים קצרים מהם עולה רצונה של הבת שהדברים לא יפורסמו ואיש לא יביט בהם, "...נא לא לפתוח בשום פנים ואופן לא לפתוח!!!".