פרק חמור מציג דו"ח מבקר המדינה על התנהלות צה"ל מול מחנות צבאיים נטושים.
המבקר מציין כי "צה"ל משנה מדי פעם בפעם את פריסת יחידותיו, מקים מחנות חדשים ועוזב את אלה שאין לו עוד צורך בהם. חלק מהמחנות הנעזבים נשארים בחזקת צה"ל פרקי זמן ארוכים, לעתים של עשרות שנים. החזרתם של שטחי מחנות אלה למנהל מקרקעי ישראל כרוכה בפינוי מבנים שצה"ל הקים בהם, בטיהור הקרקע ובניקוי השטח".
בשנת 2004 נעשתה בצה"ל עבודת מטה, ולפיה יש עשרות מחנות נטושים. בסיכום עבודת המטה גובשה רשימה של 21 מחנות שלגביהם הומלץ "לרכז מאמץ על מנת להביא לפינוים ולהחזרת הקרקע לבעליה". בספטמבר 2004 אישר סגן הרמטכ"ל המלצה זו. בשנת 2005 קיבל צה"ל ממשרד האוצר הלוואה בסך 20 מיליון ש"ח למימון פינוי מחנות, שאפשר פינוי והחזרה לממ"י של שטחי 55 מחנות, לרבות אלה שהוצגו לסגן הרמטכ"ל.
במועד סיום ביקורתו של מבקקר המדינה, יוני 2010, נמצא כי הוחזרו שטחיהם של 26 (כ-47%) מ-55 המחנות ששטחיהם היו אמורים להיות מוחזרים למנהל מקרקעי ישראל עד סוף שנת 2007, ושטחיהם של 19 מחנות נמצאים בהליך החזרתם למנהל. אף שהוחזרו כאמור שטחיהם של 26 מחנות, גדל בשנים 2004-2010 המספר הכולל של המחנות הנטושים בצה"ל בכ-60%, והם מתפרסים על שטח של יותר מ-38,000 דונם.
המבקר קובע כי יחידות צה"ל עזבו את המחנות הנטושים ללא אישור אגף התכנון, שלא כמתחייב מהוראות הצבא. עקב כך ובהיעדר בקרה מצד האגף ייתכן שיש מחנות נטושים נוספים שאגף התכנון אינו ער לקיומם.
עוד הוא קובע כי "יציאת יחידות צה"ל מרבים מהמחנות לא לוותה בפעולות של סידור וניקוי השטח, ולפיכך נותרו בהם מפגעים רבים, כגון מבנים הרוסים, בורות, פסולת וזיהומים מסוגים שונים. כמו כן, הפיקודים המרחביים בצה"ל, האחראים לשמור על שטח המחנות שנעזבו, לא פעלו על פי הנדרש: לא הוצבה במחנות שמירה ולא התקיימו בהם סיורים; והשטח של רוב המחנות לא גודר, פעולה שנועדה להבטיח, בין היתר, שמירה ראויה".
המבקר מציג שורה של היבטים הקשורים לתופעת המחנות הנטושים בצה"ל:
היבטים חוקיים: בחוק התכנון והבנייה נקבע מסלול מיוחד לאישור הקמתם של מתקנים ביטחוניים, על פי היתר של הוולמ"ב, התקף כל עוד השטח משמש כשטח ביטחוני. המחנות הנטושים, שצה"ל לא תכנן עבורם שימוש עתידי, פסקו למעשה מלשמש למטרה הביטחונית שלשמה הוקמו, ועל כן חדלו, מבחינה מהותית, מלשמש "מתקנים ביטחוניים" כהגדרתם בחוק. אף על פי כן המשיך צה"ל להחזיק בשטח מחנות אלה, לעתים במשך עשרות שנים, בלי שפעל לביטול ההיתרים התכנוניים שניתנו להקמתם ולהחזרת השטחים לממ"י.
היבטים בטיחותיים: חלק גדול מהמחנות הנטושים אינם מגודרים ואינם מאובטחים, והדבר מאפשר כניסת אזרחים לתחומם. עקב כך, ונוכח המפגעים הרבים שנותרו בהם, הם בגדר סכנה ממשית ומידית לשלום הציבור מהבחינה הבטיחותית.
היבטים תכנוניים: המחנות הנטושים נמצאים באזורים שונים בכל רחבי הארץ, חלקם באזורים מאוכלסים. מחנות אלה אינם חלק מהנוף האזרחי, ולרוב הם נטע זר בסביבתם מהבחינה האסתטית והתכנונית. בהיותם שטח צבאי, לא ניתן לעשות שימוש אחר בקרקע בהתאם למטרות המוגדרות בתכניות מתאר.
היבטים סביבתיים: בחלק גדול מהמחנות הנטושים הותירו היחידות שנטשו אותם מפגעים רבים כגון: פסולת מוצקה, פסולת נוזלית ופסולת בניין; במחנות מסוימים זוהמה הקרקע במזהמים שונים, בדלקים ובשמנים.
היבטים כלכליים: על פי האומדן הראשוני של צה"ל, המעודכן לתחילת שנת 2010, עלות הניקוי והטיהור של כלל המחנות הנטושים מסתכמת בכ-70 מיליון ש"ח. אומדן זה חסר, מאחר שהוא אינו מתבסס על בחינה שיטתית של עלויות הפינוי של כל אחד מהמחנות הנטושים, ובכלל זה זיהוי ומיפוי של מגוון המפגעים הנמצאים בהם ותמחור כלל העלויות הכרוכות בהסרתם.
את הדברים מסכם המבקר וקובע כי בנוגע למרבית המחנות הנטושים אין למערכת הביטחון כל תמריץ כלכלי ממשי לפנותם, נוכח המצב שבו, מחד, היא אינה משלמת מסי ארנונה עבורם, אך מאידך, היא נדרשת להשקיע בהם סכומים ניכרים לצורך החזרתם למנהל מקרקעי ישראל.
לעומת זאת מציין המבקר כי "אשר למחנות הנטושים שעבורם משלמת מעהב"ט ארנונה, בשנים 2005-2008 השקיע צה"ל סכומי כסף ניכרים בפירוק מבנים ובטיהור של חלקם כדי להחזיר את שטחיהם למנהל מקרקעי ישראל ולחסוך בתשלומי המסים".