אין כמעט מי שלא נתקל בתופעה המרגיזה, בה אנו מקבלים צלצול קצרצר למכשיר הטלפון הסלולארי ממספר מזוהה, וכאשר אנו מנסים לחזור אל המספר בתמימות מתברר שמדובר בפרסומת מסחרית.
חמישה אזרחים נרגזים הגישו בקשה להגשת תביעה יצוגית נגד שתי חברות הפועלות על פי האסטרטגיה הזו, בקשה אותה החליטה לקבל השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן.
החברות טענו בבית המשפט, כי שיקול הדעת האם לפנות אל החברות נתון ללקוח, ולקוח אשר אינו יוזם בעצמו פנייה ולא מתקשר חזרה, אינו נחשף לדבר הפרסומת, ועל כן אין המדובר בשיגור דבר פרסומת בניגוד להוראות סעיף 30א' לחוק התקשורת, "חוק הספאם".
"טלרן פיתחה שלושה מודלים עסקיים ייחודיים שביסודם מושתתים על רצונו וסקרנותו של הלקוח הפוטנציאלי כך שמי שאינו – "לקוח סקרן" כלל אינו מהווה קהל מטרה אליו מגיעה חברת "טלרן", נאמר בכתב התשובה.
השופטת דחתה כאמור את טענתן של החברות וקבעה, כי "בטענות אלו של המשיבים יש משום עזות מצח. כל מי שחוזר למשיבים עקב קבלת שיחה שנותקה עושה כן על מנת לברר מי התקשר עימו, או כי עבודתו או מצבו האישי מחייבו לברר זאת, או בשל זכותו הטבעית והבסיסית לברר מי מתקשר למספרו האישי והפרטי".
לדבריה, "כפי שעולה מהדוגמאות של המבקשים, מדובר בצורך אמיתי לברר מי הוא הפונה. כיום מכשיר הטלפון הסלולארי מהווה מכשיר עבודה מרכזי. ולא ניתן לטעון כי החיוג החוזר מקורו ב"סקרנות". לאדם זה אין כל סקרנות, רצון או משאלה בקשר למוצרים או לשירותים אותם חפצים המשיבים למכור לו באמצעות דבר הפרסומת, והוא לא ביקש ובוודאי שלא נתן הסכמתו כי דבר הפרסומת יושמע לו. לא כל שכן, שהוא לא נתן הסכמתו לשלם עבור השיחה באמצעותה מושמע לו דבר הפרסומת".