שופט בית משפט השלום בת"א, מנחם קליין, מודה כי בית המשפט איננו מסוגל להביא לפתרונם של סכסוכי שכנים, בהם האמוציות גוברות על השכל הישר.
"לדידי סכסוך בין שכנים, אין ערכאה שיפוטית אשר בכוחה להביא לפתרונו, אם אין השכנים עצמם משכילים למצוא דרך ליישבו", קבע השופט בפתחו של פסק דין בסכסוך בין שני שכנים, בו ביקש אחד הצדדים להוציא צו למניעת הטרדה מאיימת נגד הצד השני.
"אין גבול למוקדי החיכוך האפשריים ואין קץ ואין תכלה, לאפשרויות הפגיעה, ההטרדה וההצקה כיד הדמיון בנפשו של איש, וסיומו של סכסוך – מי יישורנו, גם אם תוכרע בהא מחלוקת אחת – יארבו אחרות בעיקולה של סמטא אפילה. הכא, האחד זוכה (והאחר בוכה) והתם, מתהפכות היוצרות וחוזר חלילה וחס. וכאילו לא די לנו צרות הסובבות עמנו מחוץ, מצאו להם הצדדים להוסיף יגון על יגוננו וצרה על צרתנו בסכסוך אחים, בביתנו אנו פנימה", הוסיף השופט.
השופט אף ציין, כי "תביעות אלו שבפני לא היו באות לעולם או למצער נקטעות באיבן לו השכילו הצדדים בהבנת כל אלו, ואין הצר שווה בנזק המלך לוּ, בסופו של דיון, היו אלו יוצאים מפתחנו כרעים מיודדים, ולכך מיצר אני שחרף ניסיונותיי לא עלה בידי לשכנעם לילך בדרך זו, וכאימרתו של ר' יוסי הכהן, שצוטטה בפתיח פסק דין זה ששכנות טובה היא היא הדרך הטובה שידבק בה אדם".
לגופו של עניין ציין השופט, כי "צו למניעת הטרדה מאיימת, יש ליתן במשורה, שכן, מדובר בהליך מיוחד וייחודי, גם מבחינה פרוצדוראלית וגם מבחינת הסעדים שניתן לקבל במסגרתו".
"המבקשת לא הצליחה להוכיח לי בדרך כלשהי, כי יש שמץ של בסיס למסקנתה, כי המשיבים מסוכנים לה. אמירה כגון "אני מאויימת", הינה אמירה שיוצרת קונוטציה של סיכון פיזי, ולצורך העצמה של טיעון זה, גם טענה כי "אני לא חוזרת הביתה כי אני פוחדת ללכת". לא רק שלא הוכח שהדבר נכון, אלא, שמחקירתה של המבקשת בבית המשפט הסתבר שמה שמפריע לה בעצם היא העובדה שבתה או בנה צריכים לחנות רחוק בכדי לבוא לבקר אותה", קבע השופט.
השופט הוסיף, כי הטוב ביותר הוא לפתור את הסכסוך האמיתי, זה הסכסוך על מקומות החנייה בחניון, "תחת להתכתש בבית המשפט ולבזבז את משאביהם הכספיים, טוב היו עושים הדיירים אם היו, בהסכמה, שוכרים את שירותיו של מודד מוסמך ומקובל עליהם, אשר ישרטט מחדש את שטח החניון ויחלק את החניות מתוך הסכמה ויבוצע סימון סופי ומוסכם על ידי כולם".