שבע שנות מאסר וחצי נגזרו על אסיר בכלא "דקל" אשר הורשע בהריגת חברו לכלא, לאחר שלטענתו תקף אותו החבר באמצעות דוקרן מאולתר.
תחילה ביקשה הפרקליטות להאשים את האסיר ברצח, אולם במסגרת עסקת טיעון הומר סעיף האישום להריגה והצדדים ביקשו יחדיו לגזור על האסיר 7.5 שנות מאסר.
את שינוי עמדת הפרקליטות הסבירה התובעת בכך שרשויות החקירה לא הצליחו להגיע לחקר האמת במלואה. אין מידע מהו הרקע לסכסוך, וכל שידוע הוא שבין השניים היתה הכרות קודמת כלשהי. כמו כן, אין ידיעה ברורה באשר לאופן השתלשלות התקרית בפועל, מעבר לתיאורי הנאשם, ועדותו של סוהר שהגיע למקום לקראת סיום, ורק ראה את הנאשם מעל המנוח, כנראה מבצע את הדקירה האחרונה המיוחסת לו.
הממצאים בזירה אינם סותרים את גרסת הנאשם, לפיה מי שהחל בעימות הוא האסיר שנהרג לבסוף, ואילו אסירים ששהו במקום, וכנראה היו עדי ראייה, מילאו פיהם מים.
משפחתו של האסיר שנהרג התנגדה לעסקה, זאת בטענה שמדובר בבחור צעיר, שלדברי המשפחה הגיע סוף סוף להחלטה לשנות את אורחות חייו ושוב לא יוכל לממש זאת, ולבנות לעצמו עתיד טוב. לטעמה של המשפחה, מדובר ברצח לכל דבר, והם אינם יכולים להשלים עם העונש המקל שהסדר הטיעון ממליץ עליו.
השופטים ציינו בפסק הדין, כי הם מודעים לקושי הראייתי וכי למרות האמפתיה למשפחת האסיר שנהרג אי אפשר להתעלם מהנתונים העולים מכתב האישום עצמו, הן המקורי והן המתוקן.
"אין ספק, שהנאשם חש מאויים מהסיטואציה שנוצרה, והוא זה שהותקף ראשונה, כעולה מכתב האישום, המקורי והמתוקן כאחד, והוא עצמו נחבל בגופו ונדקר, קודם ששלף את הדוקרן המוסתר אצלו, ותקף את יריבו, דבר שנעשה בחוסר פרופורציה וחרג מגדרי ההגנה העצמית הלגיטימית שהדין מכיר בה. בהינתן מצב דברים זה, אין לגזור גזירה שווה, במישור העונש, בין ענייננו, לאותם מקרי "סכינאות" אחרים, שבהם כפסע בין הרשעה בהריגה, לבין הרשעה בעבירת רצח", קבעו השופטים.
לדבריהם, "הנאשם אינו עבריין מועד בתחום האלימות, ואין אינדיקציה שזו עבורו דרך חיים ומסלול לפתרון סכסוכים. אומנם, נשא על גופו דוקרן מאולתר, מוסתר, כפי שגם עשה יריבו, המנוח, אולם, היא הנותנת שאורח החיים בבית הסוהר יוצר מציאות עגומה שבה האסירים נושאים עימם כלי נשק קרים מאולתרים, לאו דווקא כדי לתקוף באמצעותם, אלא, כדי להתגונן מפני אחרים. גרסת הנאשם, כי זו היתה מטרת נשיאת הדוקרן, לא נסתרה".
לאור זאת קבעו השופטים, כי "אומנם, תקופה של 7.5 שנות מאסר אינה ארוכה ומחמירה, כאשר דנים בקיפוח חיי אדם, שאין יקר מהם, ואין להם תחליף, אולם, מצאנו, לנוכח הנסיבות שפורטו, שלא מדובר בהמלצה עונשית החורגת מתחום הסביר, כזו המצדיקה הימנעות מאימוץ ההסדר".