ניתוח המצב וסקרי העמדות שנערכו בעשור הראשון של שנות האלפיים מראים שהיה זה עשור אבוד ביחסי ערבים ויהודים. שורה של התפתחויות פנים וחוץ הביאה להעמקת הניכור ההדדי ובעקבות זאת להחרפה בעמדות של הציבור הערבי.
ממצאי המדד מראים שההדרדרות שנמצאה בעמדות הציבור במהלך העשור האחרון נמשכה ב-2010 ומעלים את השאלה אם העשור הנוכחי יהיה עוד עשור אבוד, קובע פרופ' סמי סמוחה. שיעור הערבים ששוללים את זכות הקיום של מדינת ישראל כמדינה עמד על 20.5% ב-1976, 6.8% ב-1995 (ממשלת רבין השנייה), 11.2% ב-2003 ו-29.5% ב-2010.
שיעור הערבים השוללים את זכות הקיום של ישראל כמדינה יהודית-ציונית היה 62.1% ב-1985, 35.3% ב-1995, 61.4% ב-2003 ו-66.4% ב-2010. שיעור הערבים המסכימים ש"הפליטים הפלסטינים יקבלו פיצוי מתאים ויורשו לחזור למדינת פלסטין בלבד" ירד ברציפות מ-72.2% ב-2003 ל-40.0% ב-2010. שיעור הערבים התומכים בשימוש באלימות לקידום העניינים של הערבים בישראל היה 17.9% ב-1976, 6% ב-1995, 3.3% ב-2003 ו-.11.5% ב-2010.
ממצאים דומים נמצאו גם אצל היהודים. רוב של 68.6% מהיהודים ב-2010 הרגישו רחוקים מהאזרחים הערבים, 39.3% לא היו מוכנים שערבי יהיה ממונה בעבודה עליהם, 67.9% דיווחו על הימנעות מכניסה לישובים ערביים בישראל, 16.5% (15.9% ב-1985) שללו את זכות הקיום של מיעוט ערבי לחיות בארץ, 32.6% (24.1% ב-1985) צידדו בשלילת זכות ההצבעה לכנסת מהאזרחים הערבים, ו-51.9% מהם היו בעד הוצאת חד"ש מחוץ לחוק.
נמצא פער עמוק בין הערבים והיהודים בזיכרון הקולקטיבי. רוב של 62.5% מקרב הערבים סבורים ש"היהודים בישראל הם מתיישבים זרים, שאינם משתלבים באזור, סופם לעזוב והארץ תחזור לפלסטינים" ו-71.0% אמרו ש"היהודים הם האשמים העיקריים בנכבה שקרתה לפלסטינים ב-1948". שיעור הערבים שדיווחו על השתתפות באירועי הנכבה עלה מ-12.9% ב-2003 ל-36.1% ב-2010. כמו כן, 37.8% מהערבים אינם מאמינים ש"קרתה שואה שבה נרצחו מליוני יהודים בידי הנאצים", אי-אמונה שיש לפרשה כהתרסה ולא כהכחשת השואה או כאי-ידיעה.
בקרב היהודים, רוב של 57.7% אמרו שאינם מאמינים "שב-1948 קרה אסון (נכבה) לערבים הפלסטינים בכך שהם הפסידו את המלחמה עם היהודים, הפכו לפליטים, יישוביהם נהרסו ולא הקימו מדינה משלהם". זוהי אמירה שניתן לפרשה כהטלת האשמה של הנכבה על הפלסטינים ולא כהכחשת עצם התרחשותה. 68.1% מהיהודים התנגדו לכך שהערבים יציינו את יום הנכבה באירועים ציבוריים, ו-66.8% אמרו שהפלסטינים הם האשמים העיקריים בסכסוך הממושך שבינם ליהודים.
מאידך גיסא, 63.7% מהערבים ו-76.9% מהיהודים הסכימו כי "לאזרחים הערבים והיהודים בישראל צריכות להיות גם זכויות שוות וגם שוויון בחובת נאמנות למדינה "וכן 78.2% ו-90.1% בהתאמה אמרו ש"מותר לאזרחים הערבים והיהודים לפעול לשינוי היחסים ביניהם בדרכים חוקיות ודמוקרטיות בלבד".
רוב של 62.3% מהערבים ורוב של 91.4% מהיהודים "מעדיפים לחיות במדינת ישראל מאשר בכל מדינה אחרת בעולם". רק 20.5% מהערבים אמרו שהם מוכנים לעבור לגור במדינה פלסטינית, אמירה של מיעוט המציינת התרסה ולא כוונה רצינית. פרופ' יצחק ויסמן –ראש המרכז היהודי-ערבי באוניברסיטת חיפה מסביר כי "הגורמים שהובילו להרעה, נעוצים במדיניות הממשלה והחוקים שנחקקו לאחרונה בכנסת ובשל התחזקות כוחם של גורמי דת קיצוניים בשני צידי המתרס". עם זאת, למרות שחיקת המדדים, מפתיע, לאור אירועי השנים האחרונות, למצוא עד כמה חזקה תחושת המחויבות לחיים משותפים".
"למרות השסע העמוק יש הסכמה בין רוב היהודים ורוב הערבים על חיים ביחד במדינת ישראל", מסכם פרופ' סמוחה, "כך שעדיין קיימת תשתית של חברה משותפת. תשתית זו הלכה ונשחקה מאז רצח רבין ב-1995 וקריסת השינוי במדיניות כלפי המיעוט הערבי והפלסטינים שממשלת רבין הנהיגה". פרופ' ויסמן מוסיף: " חובה על הממשלה ועל ארגונים אזרחיים, כמו המרכז היהודי-ערבי, לעשות ככל יכולתם לטיפוח הגשרים בין יהודים וערבים".