רחוב יפו שימש משך השנים (וממשיך לשמש) כציר המרכזי של העיר (מזרח- מערב), תוך גידול בעומסי התנועה. ברחוב נוצרו פקקי תנועה רבים ומספר רב של צמתים פעילים שסרבלו את התנועה בו.

למעלה מאלף אוטובוסים היו עוברים ברחוב מדי יום ולאור זאת תוכננו בעיר מספר נתיבי תחבורה ציבורית והקו האדום של הרכבת הקלה, העובר בו, הוא אחד מהם. בעקבות זאת, רחוב יפו, שהיה לפנים עמוס בתנועה, הפך ברובו למדרחוב.

איכות האוויר שהייתה קיימת ברחוב לפני השינויים התחבורתיים שבוצעו בו היוותה מניע משמעותי לבחירה ברכבת קלה כפתרון התחבורתי המועדף. לפני השינויים התחבורתיים נמדדו רמות משמעותיות של תחמוצות חנקן [NOX] בתחנת הניטור בכיכר הדווידקה, תוך מספר רב של חריגות מהתקן החצי שעתי העומד על 500 חל"ב (חלקים לביליון).

על-פי נתוני תחנת הניטור בכיכר הדווידקה המתחלקים לשלוש תקופות ב- 10 השנים האחרונות, התקופה הנוכחית (שנת 2011) היא התקופה בה האוויר ברחוב הוא הנקי ביותר.

נתוני תחנת הניטור מחולקים לתקופה ראשונה משנת 2002-2007, בה רחוב יפו היה פתוח לכל סוגי כלי הרכב ומערך התנועה בו עבר בהדרגה ממצב של ארבעה נתיבי תנועה לשניים בלבד. תקופה שניה משנת 2008-2010, בה התקיימו עיקר עבודות התשתית של הרכבת הקלה והרחוב עבר בהדרגה להיות מדרחוב, עם נתיב תנועה אחד, הזורם ממזרח למערב, והתקופה השלישית (הנוכחית) 2011, בה הרחוב נסגר לכל סוגי כלי הרכב, לתקופת מבחן להרצת הרכבת הקלה. במהלך התקופה הראשונה ("רחוב חופשי לכולם"), רמת תחמוצות החנקן עמדה 140 חל"ב בממוצע שנתי. במשך השנים – משנת 2002 ועד היום (שנת 2011) ובעקבות השינויים שתוארו, רמת הזיהום ירדה ב- 80% ביחס לשיא של שנת 2002 (מ- 151 חל"ב ל- 32 חל"ב).

בנוסף, המקסימום היומי והמקסימום החצי שעתי נעו סביב 300 חל"ב ו- 1000 חל"ב - בהתאמה, בשנים בהן הייתה תנועת כלי רכב ברחוב (התקופה הראשונה), ואף החמירו בתקופת עבודות התשתית (ההחמרה הנ"ל מיוחסת לעבודות הכלים הכבדים שהיו בשימוש בעת ביצוע העבודות).

מראשית שנת 2011 ועד היום, המקסימום היומי ומקסימום החצי שעתי ירדו לכדי שליש מרמתם בשנים הקודמות לערכים של 137 חל"ב ו- 317 חל"ב, בהתאמה, דבר המעיד על כך שהאוויר ברחוב הוא הנקי ביותר מזה עשרות שנים.