"במקורותינו נאמר כי מי שבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו. כל חייו ברח חיים מן הכבוד, והדבר כמעט עלה בידיו " כך אמר היום שר הביטחון, אהוד ברק, בלווייתו של חיים ישראלי ז"ל.
ברק הוסיף כי חיים ישראלי היה "האיש שעמד ליד העריסה של המדינה הנולדת וכוח המגן הנבנה, ליד האדם שהעריץ יותר מכל, גדול היהודים בעת החדשה – דוד בן-גוריון, ואחריו לצידם של כל שרי הביטחון לדורותיהם. "גדול העצה" לצידו של "רב העלילייה" ויורשיו. אצל חיים לעולם לא התואר שנשא קבע, אלא האיש המיוחד במינו, אישיותו, מעורבותו והשפעתו. אכן, איש העצה הנבונה לכו-לם: לבנו של נכה צה"ל או למועמד לרמטכ"לות, לאלמנה שנפגעה או לשר הביטחון, ואף למי שהיו שרי ביטחון ונותרו שבויים לתמיד בצורך להקשיב לעצתו, גם במקומות ותפקידים אחרים".
ברק הוסיף כי "'הדלת המסתובבת' במשרדו לא עצרה לרגע. כשנכנסת אליו ראית תמיד ערמת ענק של ניירות "דואר יוצא" ו"דואר נכנס", ותיקים דקים מקרטון נערמו זה על זה, נושאים לאין סוף, וכולם בטיפולו. איש של פרטי הפרטים, לא בנוקדנות אלא בראייה מקפת ומעמיקה של צרכי הממלכה, מבית מדרשו של מורו ורבו בן-גוריון, לצד חמלה אנושית גדולה וחסד יהודי".
"חסד יהודי- כן. בזבוז זמן ולו מעט זמן - לעולם לא. וכך בין הררי הנייר, שיבה כבר זרקה בשערו, קומתו שחה מעט, כוס קפה שחור קטן תמיד בידו, לעיתים עם רעד קל, אך המוח חד כסכין: אומר את מילותיו בדייקנות ובקצרה. מבין שאין הרבה טעם ביועץ, נבון וחכם ככל שיהיה, אם אין לו שורה תחתונה.
"כבן רב, ש"גירסא דינקותא" דבקה בו, מודע חיים למפנה העמוק בהיסטוריה היהודית המקופל בהקמת מדינת ישראל. למהפכה מחד ולמימד הרציפות מאידך בהוויית העומק של זהותנו. ובכוחה המעצב של המורשת היהודית, "רוח ישראל סבא", על "ישראל החדשה" שמחוללת התנועה הציונית ובראשה ה"אחד בדורו" בעיניו – בן-גוריון. כל ימיו נשאר חיים נאמן הנאמנים של מורשת בן-גוריון, ולא פעם כאב את מה שנראה לו כאילו במשהו הועם זוהרה. יותר מכל היה חיים לכולנו נושא הלפיד מדור לדור של המורשת הבן-גוריונית, והזיכרון החי, אולי ראוי לומר- "הארכיון החי" מכוח זכרונו הפנומנאלי של חיים, של המקום ממנו צמחו כל הדברים כפי שהם לפנינו, וההצבעה שלהם על הכיוון בו עלינו עכשיו לפנות".