בעבר זה היה אחד המקומות הסגורים ללוחמים דתיים, ולא משום שמישהו החליט כך, אלא בשל תנאי חייו הקשים של הצוללן הצהל"י, אבל נראה שהמציאות השתנתה. בין בוגרי קורס הצוללנים שמסתיים היום ניתן למצוא שני לוחמים חובשי כיפה. ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם סמל יצחק שמעיה, אחד מהשניים הללו.
סמל שמעיה מספר על המסלול הארוך הקשה והמאתגר שאותו עבר, מסלול שנפרש לאורך כשנה וחודשיים, מסלול בו מתרגל הלוחם הבודד לחיות חיי צוות הדוקים ויומיומיים עם חברים לתא הזעיר ששמו צוללת.
על התמודדותו המיוחדת בתפקיד כחייל דתי מציין שמעיה כי אמנם "צוללות זו לא היחידה הכי דתית שיש", כהגדרתו, אך בשנים האחרונות המציאות השתנתה, ואם בעבר לא ניתן היה לראות לוחם חובש כיפה בצי הצוללות של צה"ל הרי שכיום מדובר במראה שכיח הרבה יותר.
בהקשר זה הוא מזכיר את הקשיים לצאת הביתה ליומיים לאחר 26 ימי פעילות, 24 שעות שלתוכן צריך לדחוס גם את הנסיעות הביתה ולעיתים מגיעים סמוך מאוד לכניסת השבת ולעיתים כדי להגיע בזמן חזרה לבסיס יש לצאת במוצאי שבת מהבית בעוד שאר החברים נותרים לעוד לילה אחד של בית.
בנוסף הוא מזכיר את האווירה הייחודית בה קיימת כהגדרתו "פתיחות גדולה באווירה ובדיבור", עובדה המקשה על חייל שומר מצוות להסתגל לנורמות החיים והדיבור, אולם לדבריו גם במציאות שכזו מחזיקה אותו בצוות אווירת ההתחשבות ההדדית וההבנה לצרכיו הדתיים והערכיים.
בקורס המסיים היום את קורס הצוללנים נמצאים שני לוחמים דתיים, אולם בצוותים שבצוללות, צוותים הכוללים את בוגרי המחזורים הקודמים, ניתן למצוא עוד אחרים.
ומה באשר לשאר פניה של עבודת הצוללן? מסתבר שלא פשוט שם. "צוללת זו צפיפות, הרבה עבודה, שעות שינה ספורות, שינה חטופה, עבודה תחת לחץ מאסיבי", הוא אומר ומציין שהוא בכלל רצה להגיע לאחת הסיירות היבשתיות, אבל זומן למבדקים מיוחדים לצוללות לאחר שאותר על ידי גורמי הצבא כמתאים. כעת הוא נשמע בהחלט מרוצה.
ומה הלאה? מתחלקים לצוותים ויוצאים לפעילות בשלוש צוללות. מה אפשר לספר על הפעילות הזו? לא הרבה, או בעצם ממש כלום. גם הוא עצמו, כך הוא טוען, לא יודע הרבה על מורשת קרב של צוללני העבר של צה"ל, וזאת בשם השושואיסטיות הידועה. איך כבר אמרו - אנשי הצפרדע, אנשי הדממה...
שיהיה בהצלחה.
