אפשר להתייחס רבות לתחושת האבדן הכוללת בעם מאז פטירת הרב, אבל אני מבקש לפתוח בממד האישי ולשאול היכן הם הרגעים האישיים הקשים שבהם אתה כבנו חש את החסר הגדול.
"הרגע המשמעותי ביותר הוא כאשר מגיעה שאלה הלכתית קשה והתחושה היא שאין את מי לשאול. בממד הרחב יותר זה קורה כאשר מסתכלים על הציבור הדתי לאומי ורואים שחסרה הנהגה. זה ציבור שיכול היה ללכת יחד ולהביא הרבה ברכה למדינה, אבל זה לא קורה. ביחס למדינה התחושה היא שחסר מי שיתנו הצעות נכונות להנהגה, שיברכו".
עד כמה תכופה תחושת החסר האישית הזו שסיפרת עליה?
"זה קורה כמעט מדי יום ביומו. כמעט בכל יום עולה שאלה הלכתית שמצריכה כתפיים רחבות יותר, שיקול דעת עמוק ורחב יותר. קשה כשאין עם מי להתייעץ, ואגב, זה קורה לא רק לי. רבנים רבים מרגישים את המצוקה הזו של שאלות כבדות משקל מעל כוחותיהם. רק היום הגיעה אלי שאלה מורכבת מאוד, שאלה של חיים שנוגעת לזוג מסוים במצב מאוד מורכב. התייעצתי עם אחד הרבנים, ובסופו של דבר ספקנו כפיים ואמרנו שלשאלות כאלו אנחנו צריכים את הרב".
ובאשר לממד הציבורי הרחב יותר. הזכרת את היעדר המנהיגות המאחדת.
"בהחלט. המציאות הזו גורמת חולשה גדולה לא רק לציבור הציונות הדתית אלא גם לציבור הכללי. עם הנהגה מלכדת ומאחדת המדינה כולה הייתה נראית אחרת לגמרי. היום אנחנו שומעים שדנים אם לבנות ביהודה ושומרון או לא, אם לבנות בירושלים או לא – זה הדיון שצריך להעסיק אותנו? הרי המציאות סביבנו משתנה. החמאס מתחמש והמדינה נוהגת ברפיון ידיים. אם הייתה עוצמה רוחנית זה היה אחרת לגמרי".
הזכרת גם את ההנהגה הכללית שכעת אין לה במי להיוועץ. הם באמת היו מגיעים כדי להתייעץ עם הרב?
"כילד וכנער אני זוכר שהבית היה הומה חברי כנסת, שרים ולעיתים גם ראשי ממשלה שהגיעו אל הרב. הם הגיעו להתייעץ בחדרו של הרב. אנחנו לא נכנסנו כמובן. היה מדובר בשאלות פרטיות אישיות ושאלות כלליות ציבוריות. לא ידענו מה התרחש בחדר פנימה, אבל אני יכול לומר שבמבט מבחוץ ראינו איך אנשים נכנסים עם שק של בעיות על הכתפיים ויוצאים עם חיוך גדול ותחושת הקלה. ברור שבחדר פנימה נתן להם הרב תחושת חיזוק, תחושה של אמונה, תחושה שיש בורא. תחושה כזו מחזקת כל אדם".
נראה שדמותו של הרב הצליחה ללכד סביבה גם לאחר מותו, אבל גם עוד קודם לכן, גוונים שונים ורבים של ציבור. לא רק הציבור הסרוג ראה בו מורה רוחני. גם פלגים ביהדות החרדית וגם אנשים חילוניים.
"הייתה בו אהבה גדולה ואמיתית לכולם. הוא לא היה מסתכל על הכיפה או העגיל, על השיער הארוך או הקצר. הוא היה מסתכל על האדם כאדם בעיניים חיוביות, ואדם שחש שמסתכלים אליו בעיניים חיוביות חש הזדהות ורצון להתקרב. בנוסף ראו את העוצמה ההלכתית שהייתה בו, ראו את הברכות שלו, ראו גם את מה שהיום אנחנו יכולים להגדיר כרוח הקודש שלו. אם אני מפליג לדימויים, אז לימדו אותנו חז"ל שצדיק דומה למקדש מעט, וכשם שבית המקדש הוא מעין מגנט עולמי שנהרו אליו, שהלב משך אליו ויצאו ממנו עם פנים מאירות, כך גם הצדיק, באים אליו ויוצאים עם פנים מאירות".
הזכרת כאן את מה שהיום אנחנו מגדירים כ'רוח הקודש' של הרב. הוא עצמו ביטל את הדברים בתנועת יד כשהיו מעירים לו על כך.
"כן. הוא ביטל את הדברים ולא היה מוכן להתייחס אליהם. כשהיו אומרים לו' ראה הרב, הנה בירכת והתקיים', או 'הנה בירכת ונולד ילד אחרי שנים רבות', הוא היה מבטל את הדברים ואומר 'זה לא אני. זה הקב"ה. אני לא בתמונה".
הדברים הללו מובילים אותי לים הסיפורים שאתם אוספים בדבקות מאז השבעה על פטירתו ומוציאים בספרים שנחטפים בציבור, והסיפורים ממשיכים ונערמים מכל עבר. תוכל לספר לנו על סיפור אחד שהפתיע אותך?
"כל סיפור מפתיע בזמנו. בכל פעם שאני נפגש עם זוג שמספר על ילד שנולד להם בעקבות ברכת הרב זה עדיין מדהים אותי למרות שהסיפור הזה חוזר על עצמו עשרות פעמים. ובכל זאת אספר לך סיפור אחד שהדהים אותי וממש לא האמנתי לו. הגיע אלי אדם מכובד וסיפר לי שפעם אחת, הגיעה זמן ברכת לבנה אבל היה עומס עננים ביום מושלג. אמר הרב לציבור 'נצא לברכת לבנה'. יצאו למרות מזג האוויר ואז הרב אמר לחזן 'תעשה ככה עם היד', ונפנף ביד לתנועה כאילו הוא מפנה את העננים. הקהל צחק וכך גם החזן. הרב אמר לו 'נו, תעשה עם היד'. החזן שמע בקול הרב, הרים יד ונפנף לעבר העננים, ואכן העננים זזו ולפני עשרות מתפללים התגלתה הלבנה. אמרתי לאותו יהודי שסיפר לי את הסיפור הזה שאני לא מאמין, ובכל זאת מדובר באדם מכובד, מנהל בית ספר... פניתי לחלק מהמתפללים באותו בית כנסת ושאלתי אם אכן ה\כך היה. הם אמרו לי שזה לא סיפור, זו המציאות שם. מסתבר שכך היה תמיד, כשיוצאים לברכת לבנה גם אם מזג האוויר היה קשה היא הייתה נגלית. אם הרב היה אומר שבעוד שתי דקות היא תיראה, כך היה קורה. שאלתי אותם למה לא הגעתם לספר לי על כך. אני הרי אוסף את סיפורי הרב. התשובה שלהם הייתה מפתיעה: לא חשבנו לספר כי לא חשבנו שזה נס..."
מה המטרה מאחורי פרסום הספרים הללו? לאן זה מוביל?
"המטרה היא שנרגיש שה' נמצא בתוכנו. כך גם הרב, כאשר דיבר על הבבא סאלי או על אחד מרבותיו הדגיש בפנינו שיש בכך כדי ללמוד שה' נמצא כאן איתנו. ריבונו של עולם לא היה עם עם ישראל רק ביציאת מצרים. הוא נמצא איתנו גם כעת. הסיפורים הללו מביאים קוראים רבים לדרישה עצמית גבוהה. רבים שואלים אם גם הם יכולים, אם גם אותם ה' ישמע, והתשובה היא כן. רבים שואלים איך אפשר להיות כמו הרב".
אפשר?
"כן. תלמדו מסילת ישרים ותתעלו מדרגה אחר מדרגה. יכול לקחת כל אחד נקודה אחת ולעבוד עליה ולאחר מכן עוד נקודה ועוד נקודה ולהתעלות".
באופן אישי, איך אתה מיישם את הצוואה הרוחנית של הרב?
"בכל פעם אני עובד על נקודה אחרת בעצמי. כעת אני עובד על היכולת להתייחס לכל אחד ואחד ולתת את כל תשומת הלב לכל אדם, ואספר לך סיפור על המידה הזו. פעם אחת הגיע לישראל מלך ספרד ונקבעה לו פגישה עם הרב בכנסת. לפני הפגישה קבעו בני משפחה אחת להגיע לבית הרב ל'חלק'ה'. דחקו בבני המשפחה להגיע מוקדם כדי שהרב יוכל לצאת מוקדם בדרכו לפגישה עם המלך האורח, אבל המשפחה איחרה לבית הרב וכבר היו בטוחים שהרב יצא. כשהגיעו לבית הרב ראו שהוא עדיין מחכה להם. כששאלו אותו מדוע, הרי בני המשפחה איחרו, אמר להם הרב ש'הילד הזה חשוב יותר ממלך ספרד' וחשוב לתת את מלוא תשומת הלב לילד הזה ורק אחר כך למלך ספרד. זו הגישה שצריכה להנחות אותנו – כל ילד יהודי חשוב יותר ממלך ספרד וכל ילדה יהודיה חשובה יותר ממלכת אנגליה. את הגישה הזו אני מנסה לקיים בעיקר בתקופה הזו שבה העולם מנסה להאשים אותנו בכל אשמה אפשרית ואפילו שרצחנו את אלוהיהם, וגם אנשים מתוכנו לוקחים על עצמנו את האשמות הללו, ויעיד גולדסטון... אנחנו שוכחים שכל ילד יהודי חשוב יותר מכל מלך"
בראשית שיחתנו נגענו בחוסר האחדות בציונות הדתית. איך אפשר לתקן את הסוגיה הזו ברוחו של הרב?
"צריכה להיות משימה כוללת. ברגע שציבור לוקח משימה ומתגייס אליה הוא יתגבש. כשאין משימה גדולה וכוללת כל אחד רואה את האני שלו ומתנצח עם האני של חברו. כאשר לא אנחנו הוא העניין המרכזי אלא משימה אלוקית היא העניין הרי שכולנו מתבטלים בפני המשימה הזו".
ומהי המשימה לדורנו?
"המשימה המרכזית כעת היא קירוב. יש צימאון גדול של ציבור ענק שרוצה את דבר ה' ואינו מבין מה ההבדל בין רב פלוני לרב אלמוני. הם רואים אותנו כנותני שירות לחיזוק הקשר עם ריבונו של עולם. צריך להאיר פנים. הציבור הכללי צמא וכל מי שעוסק בצורכי ציבור מרגיש את זה".