בג"ץ דחה את עתירתן של 33 עתודאיות, אשר עתרו לבג"ץ נגד שלטונות צה"ל בטענה כי החתמתן על התחייבות לשירות סדיר של 3 שנים לפני כניסתן לקבע, במקום שירות סדיר של שנתיים לכלל הבנות, אינה חוקית.
הבנות ביקשו מבג"ץ לקבוע, כי יש להעניק להן תנאים של משרתות קבע החל מהשנה השלישית ולא החל מהשנה הרביעית, זאת משום שהחתמתן על ההתחייבות לשירות סדיר של שנה נוספת נעשתה בצורה שלא איפשרה להן להבין על מה הן חותמות, ומאחר שהוספת מקצוע העתודאית למקצועות בהן ניתן לחייב נשים לשירות של 3 שנים נעשתה לאחר החתמתן על ההתחייבות.
שופטי בג"ץ דחו כאמור את העתירה, תוך שהם נותנים משקל רב לשיהוי בו הוגשה העתירה, לאחר שהחיילות סיימו את הלימודים וכבר התחילו את השירות הסדיר, לאחר שזכו משלטונות צה"ל להטבות רבות, וזמן רב לאחר ששלטונות צה"ל דחו את בקשתן לבטל את ההתחייבות.
"קביעתו זו של בית המשפט מושתתת הן על הפן העקרוני לפיו שיקולי צדק המנחים את פועלו בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינם מאפשרים כי תחילה ייהנה העותר מפירות התחייבותו ובדיעבד יתכחש לה, אך גם מן הפן האחר לפיו נוצר מעשה עשוי ועתה מבקשות העותרות לכפות על המשיב את השלכותיו הכלכליות באורח חד צדדי", ציין השופט דנציגר, אשר ציין כי למעשה עיקרה של העתירה מכוונת לסעד כספי ולא עקרוני.
דנציגר ציין עוד, כי "בנסיבות שנוצרו בהן מרבית העותרות סיימו את שירות החובה, הרי שאין סעד אופרטיבי שהיה יכול בית משפט זה ליתן בידי העותרות באופן שיעוכב או ימנע ביצוע שנת השירות הנוספת בתנאי שירות סדיר. לכן, מקובלת עלי טענת המשיב לפיה קיומו של מעשה עשוי הפך את הסעד המבוקש לסעד כספי בעיקרו. אכן, לבית המשפט הגבוה לצדק מסורה הסמכות ליתן בידי העותר סעד כספי, אולם מקום שזהו הסעד העיקרי ראוי כי תוגש התביעה בערכאה "האזרחית" המתאימה".
למרות ההחלטה מתח השופט דנציגר ביקורת על האופן בו הוחתמו החיילות על ההתחייבות תוך כדי לחצו של יום החיול, ואף ציין כי, "ראוי כי רשויות צה"ל יבחנו גיבושו של נוהל לפיו המתגייסים והמתגייסות למסלול העתודה האקדמית יתבקשו לחתום על טופס ההתחייבות ולהעבירו לצה"ל לפני יום הגיוס".