שופט ביהמ"ש למשפחה בת"א, יהורם שקד, הורה לקטוע ידה של ילדה הסובלת ממחלה ממארת למרות התנגדות האם, מאחר שהימנעות מקטיעה תביא למות הילדה ביסורים.
מדובר בילדה, יתומה מאב, אשר סובלת מגידול ממאיר ביד, ואשר כל הנסיונות לטפל בה ללא צורך בקטיעת היד כשלו, זאת למרות שהועברה מבית חולים אחד למשנהו על מנת לנסות ולהימנע מכריתת היד.
למרות חוות הדעת המוחלטות של המומחים משני בתי החולים המשיכה האם להתנגד לכריתה, ועל כן פנה בית החולים לבית המשפט יחד עם נציג היועץ המשפטי לממשלה, זאת בבקשה שבית המשפט יורה על הכריתה גם בניגוד לרצון האם.
בראשית דבריו ציין השופט, כי "ההורים הינם האפוטרופוסים הטבעיים לילדיהם, וברי כי הם אלו השולטים על חייהם. הם האמונים על רווחתם, על חינוכם, על בריאותם והם אלו, אשר מקבלים החלטות המשפיעות על חיי ילדיהם בכל היבט של חייהם. יחד עם זאת, לאף הורה, יהיה אשר יהיה, אין זכות להחליט על ביצוע פעולה או הימנעות מביצוע פעולה שיהיה בהם להביא למותו של ילדם".
השופט הוסיף וציין, כי "ההלכה היהודית, כמו גם המשפט הישראלי, רואים בחיים ובקדושת החיים ערך מהמעלה הראשונה, אשר נובעות ממנו הוראות וציוויים הן לחולה והן לרופאו". השופט אף האריך לבאר את יסודות ההלכה בהקשר זה, תוך שהוא מביא את פסיקת הרב יעקב עמדין בספרו "מור וקציעה".
השופט אף הבהיר, כי אם בבגיר יש מקום לדון בשאלת הכפייה לקבלת טיפול, הרי שבקטין אין כלל מקום לשאלה שכזו.
"אין בפני ולא הובאה בפני כל ראיה או טענה מבוררת מדוע עלי להימנע מלהורות על ביצוע הניתוח. פגם תפקודי או פגם אסטטי, אינם שיקולים למניעת הניתוח והם אינם שיקולים לגדיעת חיים", קבע השופט.
לדבריו, "אמנם, אפוטרופסותם של ההורים כוללת גם את הזכות לסרב לטיפול רפואי, אולם סירוב במקרה דנן, ובנסיבותיו, הינו מנוגד בתכלית הניגוד לחובת ההורים לנהוג "לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות העניין".
לאור כל אלו קבע השופט, כי "ניתן היתר לביצוע הניתוח בקטינה, הכל כפי החלטות הצוות הרפואי המטפל. לאור חשש הצוות הרפואי כי ייתכן וביצוע הניתוח יסוכל או יופרע, ולאור הדרישה כי אורה למשטרת ישראל לסייע באכיפת פסק דיני זה, הריני להורות כמבוקש. כולי תקווה כי לא יהא צורך בהתערבות רשויות האכיפה וכי הקטינה ואמה תשתפנה פעולה לקראת הניתוח".