במשכן הנשיא יוענקו הערב פרסים לזכרם של ראש הממשלה מנחם בגין והנשיא אפרים קציר. את הפרס לזכר בגין יקבל הד"ר אודי לבל, איש המרכז האוניברסיטאי באריאל, על ספרו ומחקרו בסוגיית הדרתם של חללי הימין מכלל חללי ישראל והאתוס הציוני, מהלך שבוצע באופן דורסני וגורף על ידי ראשי המדינה בשנותיה הראשונות. ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם ד"ר לבל הרואה במחקרו גם השלכות לימינו אלה, וגם מספר תובנות לימין הישראלי.
לדבריו התהודה שהוביל מחקרו בשנים האחרונות הפליא גם אותו. "חשבתי שזה שיגעון פרטי שלי אחרי שמצאתי מסמכים של הורים שכולים שפנו לשר הביטחון בטענה שלא הכירו בבנם כחלל צה"ל, גילוי שהוביל למחקר שהוכיח איך הוציאו אותם ממגש הכסף הישראלי, אבל להפתעתי יותר ויותר קבוצות התחברו אל המחקר הזה. יותר ויותר קבוצות שילמו מחיר פוליטי".
ד"ר לבל מוסיף ומציין כי גם ההחלטה להעניק לו את הפרס הפתיעה אותו לנוכח הרעש התקשורתי והמבוכה שעורר לממסד במחקרו, בעיקר כאשר מדובר בפרס שיוענק במשכנו של נשיא המדינה שמעון פרס שהיה חלק מאותו ממסד מפלה, כמבצע מדיניותו של בן גוריון. הוא מזכיר שגם בספרו מוקדשות מספר שורות על תרומתו של פרס לאפליה זו. כמו כן הוא מספר על מכתבי הורים לחללי האצ"ל שביקשו מפרס הכרה, ורק אותם שפרס חשבם בטעות לאנשי 'הגנה' זכו להכרה זו. עם זאת מזכיר שבתקופת לוי אשכול היה לפרס הכבוד להתחיל בשינוי הגישה למשפחות שכולות מהימין ולהכניסן לזיכרון הקולקטיבי.
ובאשר לימינו, כאמור מוצא לבל השלכות אותן הוא רואה בחשיבות החינוך והתקשורת כמעצבי התפיסה הציבורית. "קיבלתי שיעור על כוח ההנצחה, התקשורת והאמנות. בן גוריון העביר למפלגה את השליטה על הסמינרים להוראה. הוא רצה להכשיר את המורים ולרתום לקידום המפלגה את המשוררים והסופרים. לבגין יכולה היתה להיות האמת ההיסטורית, אבל לא את הדרך לספר על כך. הם ידעו לשלוט בתרבות הישראלית".
לנוכח זאת, אומר לבל, עם כל החשיבות והקדושה שבהקמת ישובים אין להזניח את הזירה התקשורתית, תרבותית ואמנותית. "ללא תרבות תקשורתית וקולנוע לא תהיה לגיטימציה לעשייה הזו. המחקר הזה לימד אותי כמה חשוב להיות שם".
ואכן לבל מרצה רבות בפורומים של הימין הישראלי וקורא לו להשתלב ולפעול מתוך העשייה התרבותית. בהתייחסו לפגיעתה הרעה של נטישת הזירה הזו הוא מזכיר את ההגמוניה השמאלית על הקולנוע הישראלי, הגמוניה שהטמיעה בסרטים אודות מלחמת לבנון הראשונה והאינתיפאדה, את מונחי הכיבוש, ולטעמו כבר כעת מטמיעה תעשייה זו בציבוריות הישראלית את מונחי הנכבה והנכסה. לדבריו יש ליצור ולהותיר את ההחלטה כיצד להתייחס לתוצר האמנותי, בהערכה או בסלידה, בידיו של הצופה, אך אין להותיר את הזירה הזו שוממה.
ומה באשר לתחושה שימין יוצר אך המערכות הגדולות מונעות קידומן של יצירות? לבל אינו מתכחש לתופעה והוא סבור שכדי לקדם את המהלך יש לבצע פעולת חבירה – גם להגיע לעמדות שלטון ולהנהלת קרנות יצירה וגם להכין את התשתית מלמטה. לדבריו, בעבר גם אם רצו מנהיגי הימי כשהגיעו לשלטון לקדם יצירות ואמנות ברוחם לא היה להם את מי לקדם שכן הקרקע הייתה צחיחה. "לא היה ארסנל של אנשים שאפשר למשוך אותם למעלה".
ובנימה אופטימית הוא חותם את דבריו ומציין את הקשר שנרקם בין רבים בין צעירי הימין לאנשי האצ"ל והלח"י. לטעמו יש בכך כדי ללמד את צעירי היום על השינוי שחל ביחס לצעירי ולוחמי העבר ולהוכיח שניתן לבצע שינוי.