יומן ערוץ 7 הוקדש היום (שני) לציון מלאת שש שנים לעקירה ולגירוש מגוש קטיף, ובמהלכו העלינו מספר זוויות לאותם ימי עקירה וחורבן. בין אורחי המשדר היה רב גוש קטיף, הרב יגאל קמינצקי העומד כיום בראש ישיבה גבוהה בניצן.
עם הרב קמינצקי ביקשנו לשוחח על ההתמודדויות הרוחניות וההלכתיות שקדמו לעקירה ולגירוש מגוש קטיף, וכבר בפתיח דבריו ניתן להבין שהדרמה הרוחנית של אותם ימים הייתה עצומה. "אני לא חושב שיש עוד הרבה רבנים, חוץ מרבני הגוש, שהתמודדו עם סוגיות הלכתיות כל כך מורכבות, סוגיות שעוסקות בפיקוח נפש של ציבור".
הרב קמינצקי מזכיר בהקשר זה גם את הימים שקדמו לעקירה, הימים בהם הסכנה הביטחונית הייתה חריפה ועלו תהיות הלכתיות קשות ביותר כמו השאלה אם נכון שמשפחה תיסע ברכב אחד או שניים כשהמשמעות היא שאם חלילה יהיה פיגוע ייפגע חלק מהמשפחה ולא כולה.
שאלה נוספת אותה הוא מזכיר היא שאלתה של אחות בבית החולים סורוקה המסתכנת בכל לילה במהלך נסיעתה חזרה מבאר שבע לגוש קטיף, כיצד עליה לנהוג? האם עליה לעזוב את העבודה?. כמו כן עלו שאלות אודות סיכון הילדים והרצון להמשיך ולהתגורר במקום. "כשהתפוצצו מטעני צד בכביש נצרים תרם בחור טוב אחד רכב ממוגן ירי והדבר כמעט וקרע את הישוב, כי היו כאלה שסברו שמי שלא נוסע ברכב הזה הוא מופקר, ואחרים סברו שמי שנוסע בו מפקיר את האחרים ונותני שירותים שונים לא יגיעו לישוב כאשר רק רכב ממוגן אחד קיים. הדברים הצריכו הכרעה לא פשוטה".
וכצפוי השאלות מתחדדות ואליהן מתווספות אחרות נוספות בימי טרום העקירה. "בזמן הגירוש, כשלושה שבועות לפני הגירוש איימו עלינו שמי שלא יעזוב עד תאריך מסויים ייאבד את הכול, את הבית, הציוד, הרכב, הפיצויים הכול. עלתה השאלה האם להיות שותפים לפשע הנורא הזה או להגיד שאין מה לעשות ולא ניתן להישאר בעירום ובחוסר כול".
הכרעות אלה ורבות אחרות שכמותן הצריכו מענה מההנהגה הרוחנית של המתיישבים. הרב קמינצקי מדגיש שהמענה הצריך תשובה מתאימה לכל משפחה ומשפחה לגופה. הוא מספר על שאלותיהם של הורים שלא ידעו כיצד לנהוג כאשר הם חשים צורך שלא לסכן את עתידם הכלכלי, ומנגד הם חוששים משבירתם הנפשית של הילדים שיראו את הוריהם נכנעים ואורזים. המענה שנתן הרב קמינצקי היה להעדיף את שלומם הנפשי של הילדים על פני הרכוש.
עוד הוא מספר על יהודי ניצול שואה שבמשך עשרים שנה כמעט ולא דיבר בשיעורי התורה בהם השתתף, והנה בעקבות טראומת הגירוש המתקרב ליבו נפתח ועימו זכרונותיו מאותם ימים רחוקים.
"משום שהשאלות היו כל כך מורכבות התושבים חיכו לשמוע מהרבנים מה הם אומרים בכל נושא. האמינו שלרבנים יש סיעתא דישמיא בהחלטות שלהם", אומר הרב קמינצקי.
שאלות נוספות שבהן הוצרכו רבני הגוש להכריע הייתה שאלת אופייה של ההתמודדות למהלכי הממשלה, ולדבריו רוב מוחלט של המתיישבים דגל בעמדת הרבנים. "היו שלוש דעות", הוא מספר. "דעה אחת הייתה שצריך לנהל מו"מ כדי שלא נישאר בחוסר כול. דעה אחרת הייתה שיש להיאבק בכל הכוח, והרבנים אמרו שיש להישאר עד הרגע האחרון אבל עם גבולות גזרה ברורים של לא להרים יד על חיילים ולא להיכנס חלילה למצב של מלחמת אחים". עם זאת הוא מציין שחילוקי הדעות סביב אופייה של המחאה נמשכים עד היום, וגם כיום מוטחות האשמות הדדיות. "אני מבין את האנשים. לא ניתן לדון אדם במצב שכזה. אלו מצבים בלתי נתפסים ואל תדון את חברך עד שתגיע למקומו".
ומה באשר לשאלות האמונה שהתעוררו בעקבות הגירוש? הרב קמינצקי מציין ששאלות מסוג זה ליוו את החיים השוטפים מדי יום בגוש קטיף לנוכח ההקרבה היומיומית בדרכים ובבית פנימה, אך "מי שהיה מאמין נשאר מאמין ומי שהיה חלש באמונתו נשאר כזה".
"מי שלא למד סוגיות של אמונה לא יכול היה לחיות בגוש קטיף", הוא קובע ומוסיף: "כשעומדים במצב בלתי אפשרי שאפשר לגמור את החיים בכל רגע, פצ"רים נורים על הבתים והחממות, הכביש מסוכן ויש חדירות של מחבלים לישובים אדם אומר 'ריבונו של עולם, אני כולי בידיך. בידך אפקיד רוחי'. מי שלא חי אמונה, לא למד ולא בירר לא יכול היה לחיות כאן. בגוש קטיף נשאלו השאלות היסודיות ביותר – על מה חיים, על מה מתים, מה אני עושה כאן, האם מותר לי לסכן את חיי וחיי ילדי, מה משמעות הייסורים לעם ישראל היו חלק מהחיים והשאלה הקשה ביותר הייתה בסוף – הגירוש בעצמו. אבל העובדה ש-85 אחוזים נשארו במסגרות קהילתיות מלמד שאנשים חזרו לעצמם".