לקחת את ש"י עגנון ולבאר זה כמו להכין מיץ ממשמשים. אולי הוא יצא טעים אבל היית נהנה הרבה יותר מטעמו של משמש שלם. כך חשבתי כשהגיעה לידי המהדורה החדשה של "קליפת תפוח הזהב" – האוצר בתוכו 3 סיפורים של ש"י עגנון לילדים.
למרות היותם סיפורי ילדים, כל סיפור מכיל כמה רבדים, כיאה לעגנון אמיתי, מסתתרים בו משל ונמשל ומורות לספרות בתיכון היו יכולות לפרק אותו לגורמים במשך כמה שיעורים.
ב"שוקן" החליטו לאייר את הספר (לי קורצווייל מאיירת נהדרת) ולהוסיף בצדדים הערות שוליים למונחים שהילד עלול לא להכיר. ומה אם לא ידע הילד איפה נמצאת תלפיות? או שב"גלויי ראש" מתכוון עגנון לחילונים? ומה פירוש "איסטניס"? לטעמי, הילד יקרא, ישאל את אחד ההורים או ינסה להבין מההקשר וכך ירויח גם תהליך חשיבה.
אך אפשר להבין את המו"לים שהעדיפו לתת לילד קצת בכפית, וירויח עוד כמה דקות עם ספר איכות, במקום לקרוא בפעם ה-700 ספרים עם טקסט קל יותר.
זוהי החלטה אמיצה, ואם בזכות הספר הזה הילדים יבחרו להמשיך הלאה לספרים ברמה גבוהה יותר, היה זה שכרנו.
ומה בנוגע למבוגרים? בהוצאת "שוקן" לא חששו להנגיש גם למבוגרים את הקלאסיקה "סיפור פשוט", שאותה באמת ניתחה המורה לספרות בתיכון עד שלא הותירה בה אבן על אבן, ולבאר גם אותה (בהערות קצת יותר משכילות מבספר הילדים). מבוגר שיקרא את השפה העגנונית ויתמודד עם הסיפור בהצלחה, יוכל להרויח מהערות השוליים עוד כמה פיסות מידע להשכלתו הכללית, גם אם להבנת רצף הסיפור אפשר להסתדר גם בלעדיהן.
ושוב, רק על ההחלטה להוציא לאור הוצאה חדשה של עגנון בעידן ה"ארבע במאה" בו גודשים את מדפינו ספרים ללא הבחנה בין טיב, טעם ודעת, מגיעה להוצאה ברכת הצלחה במכירות.