\"בכל שעה, ביום או בלילה, בכל מקום, מצד זה של הקו הירוק ומצדו האחר, במסעדה, ברחוב, בבית הספר, באוטובוס, במכונית - אני, אתה, הוא, עלולים להירצח בידי מחבל מתאבד או מחבל מתנקש, בגלל סיבה אחת ויחידה: היותנו יהודים ישראלים\" . כך נפתח מאמרו של הסופר אהרון מגד, שהופיע אתמול באתר ynet שעות אחדות לפני הפיגוע בירושלים.
מגד ממשיך: \"מטעני החבלה, הפצצות, כדורי הרובה או כדורי האקדח, מכוונים אלינו כיהודים. כמו שהיה בימים ההם, באוקראינה, בפולין, בגרמניה, ברומניה. בעצם, כמו שהיה גם פה, בארץ, לפני ה\"כיבוש\", שנכפה עלינו במלחמת מגן, וגם אחריו, זה יותר ממאה שנה. במסגדים מטיפים השייח\'ים להרוג את היהודים, וטוענים שאין הם ראויים לחיות, וכי הציונים הם נטע זר בארץ הזאת, כמו הצלבנים בשעתם. ג\'יבריל רג\'וב, האחראי על הביטחון המסכל בגדה, מכריז כי \"גדודי חללי אל אקצה\", שמהם יצאו המתאבדים שרצחו עשרות רבות של גברים, נשים וילדים – הם \"התופעה האצילה ביותר בהיסטוריה של פתח\'\".
\"וסביבנו רוטנים\", אומר מגד, \"אנשי רוח\", שמוחים על \"הבתים שאנחנו מפוצצים להם? וההתעללות במחסומים? וההסגרים? וההפצצות מן האוויר? ומאות הקורבנות שהפלנו מהם? כלומר, מידה כנגד מידה. ואין הבדל בין זדון לשגגה, בין תקיפה להגנה, בין מי שיוצא לרצוח לבין מי שיוצא לבער את קני הרוצחים. בין אל-קאעידה לבין \'המלחמה נגד טרור\' האמריקנית. סימטריה גמורה\".
מגד מוסיף כי בני אירופה ההומניסטים והנאורים שונאים את ישראל משום שהם ניזונים משידורי הטלוויזיה, שבהם מצטלמת ישראל רע. מעניין\", תוהה מגד, \"מה היו אומרים, למשל, האנגלים, אבירי הצדק, אילו הייתה להם טלוויזיה בימי מלחמת העולם השנייה, וכתב שלה, המוצב בגרמניה, היה מצלם יומיום את הסבל הנורא של תושבי המבורג או פרנקפורט, תחת הפצצות חיל האוויר הבריטי? מצלם את התינוקות הנהרגים, את האמהות הבוכות, או את אלפי הפצועים הזועקים. האם היו אומרים כמו רבים מ\"אנשי הרוח\" אצלנו: מה נורא הדבר שאנו מעוללים להם, עלינו להפסיק מיד ו\"לחזור לעצמנו\"? אילו קמו גדודי סרבנים שהיו מטיפים לעריקה מן הצבא הבריטי המעולל זוועות כאלה, מה היה עולה אז בסופה של המלחמה ההיא בנאצים?\"
מגד מוסיף כי גם הכרוז הראשון שעליו חתמו אנשי רוח ישראלים מ\"קואליציית השלום\" יחד עם \"אנשי רוח\" פלשתינים, ובו קריאה הדדית לסיום הכיבוש ומעגל האלימות, לא הכיל בתוכו אף מילה של גנאי למעשי הרצח של המחבלים המתאבדים או למחבלים אחרים.
את מאמרו חותם מגד בתזכורת מימיה הקודרים של ההיסטוריה היהודית: \"\'נביאים בבלי כבוד\', כך כינה פרדריק גרינפלד את אנשי הרוח היהודים בגרמניה שלפני היטלר, שהשתדלו מאוד להיות \"גרמנים יותר מהגרמנים\", וסופם שהגורל היהודי צחק צחוק מר על מאמצי ההתכחשות הנואשים שלהם לעצם היותם יהודים\".
מגד ממשיך: \"מטעני החבלה, הפצצות, כדורי הרובה או כדורי האקדח, מכוונים אלינו כיהודים. כמו שהיה בימים ההם, באוקראינה, בפולין, בגרמניה, ברומניה. בעצם, כמו שהיה גם פה, בארץ, לפני ה\"כיבוש\", שנכפה עלינו במלחמת מגן, וגם אחריו, זה יותר ממאה שנה. במסגדים מטיפים השייח\'ים להרוג את היהודים, וטוענים שאין הם ראויים לחיות, וכי הציונים הם נטע זר בארץ הזאת, כמו הצלבנים בשעתם. ג\'יבריל רג\'וב, האחראי על הביטחון המסכל בגדה, מכריז כי \"גדודי חללי אל אקצה\", שמהם יצאו המתאבדים שרצחו עשרות רבות של גברים, נשים וילדים – הם \"התופעה האצילה ביותר בהיסטוריה של פתח\'\".
\"וסביבנו רוטנים\", אומר מגד, \"אנשי רוח\", שמוחים על \"הבתים שאנחנו מפוצצים להם? וההתעללות במחסומים? וההסגרים? וההפצצות מן האוויר? ומאות הקורבנות שהפלנו מהם? כלומר, מידה כנגד מידה. ואין הבדל בין זדון לשגגה, בין תקיפה להגנה, בין מי שיוצא לרצוח לבין מי שיוצא לבער את קני הרוצחים. בין אל-קאעידה לבין \'המלחמה נגד טרור\' האמריקנית. סימטריה גמורה\".
מגד מוסיף כי בני אירופה ההומניסטים והנאורים שונאים את ישראל משום שהם ניזונים משידורי הטלוויזיה, שבהם מצטלמת ישראל רע. מעניין\", תוהה מגד, \"מה היו אומרים, למשל, האנגלים, אבירי הצדק, אילו הייתה להם טלוויזיה בימי מלחמת העולם השנייה, וכתב שלה, המוצב בגרמניה, היה מצלם יומיום את הסבל הנורא של תושבי המבורג או פרנקפורט, תחת הפצצות חיל האוויר הבריטי? מצלם את התינוקות הנהרגים, את האמהות הבוכות, או את אלפי הפצועים הזועקים. האם היו אומרים כמו רבים מ\"אנשי הרוח\" אצלנו: מה נורא הדבר שאנו מעוללים להם, עלינו להפסיק מיד ו\"לחזור לעצמנו\"? אילו קמו גדודי סרבנים שהיו מטיפים לעריקה מן הצבא הבריטי המעולל זוועות כאלה, מה היה עולה אז בסופה של המלחמה ההיא בנאצים?\"
מגד מוסיף כי גם הכרוז הראשון שעליו חתמו אנשי רוח ישראלים מ\"קואליציית השלום\" יחד עם \"אנשי רוח\" פלשתינים, ובו קריאה הדדית לסיום הכיבוש ומעגל האלימות, לא הכיל בתוכו אף מילה של גנאי למעשי הרצח של המחבלים המתאבדים או למחבלים אחרים.
את מאמרו חותם מגד בתזכורת מימיה הקודרים של ההיסטוריה היהודית: \"\'נביאים בבלי כבוד\', כך כינה פרדריק גרינפלד את אנשי הרוח היהודים בגרמניה שלפני היטלר, שהשתדלו מאוד להיות \"גרמנים יותר מהגרמנים\", וסופם שהגורל היהודי צחק צחוק מר על מאמצי ההתכחשות הנואשים שלהם לעצם היותם יהודים\".