בניסיון לשתף מעט מתחושותיה הקשות תחת איומי הקסאמים כתבה אסתר לחמן, תושבת המושב שובה, מעין מכתב בו היא מתארת את הרגעים הקשים ואת הלבטים המצמררים בכל פעם שנשמעת התראת 'צבע אדום'. ביומן ערוץ 7 שוחחנו עמה.
למושב שובה הגיעה אסתר עם משפחתה לפני כשנתיים במגמה לשלב יהדות ואקולוגיה. הגרעין שעימו הגיעו למושב התאפיין ביוצאי התנחלויות שביקשו לתקוע יתד ציונית חדשה בעוטף עזה. הגרעין החל משבע משפחות ואילו כיום הוא מונה כעשרים משפחות וכבר קיימת הרשמה של רבים אחרים המבקשים להצטרף.
"אנחנו שומעים כאן את הנפילות וההפגזות על ימין ועל שמאל. שומעים את התראות 'צבע אדום. תחושת מלחמה של ממש כשמכיוון מדינת תל אביב החושה היא שמה שחשוב זה הכיס הפרטי, מחיר הקוטג' וכו'", היא מספרת ומוסיפה: אנחנו הולכים לישון עם חצי עין פקוחה בהמתנה לצבע אדום".
על 15 השניות הקשות בהן יש להתכנס אל הממ"ד כתבה לחמן במכתבה:
לילה קייצי, החלון פתוח וצרצרים מנעימים לנו עם בריזה נעימה, הערב הלכתי לישון מוקדם,אחרי עוד יום חם עם הילדים בחופש, מחשבות מהיום עוברות לי בראש כשפתאום הרמקול בחוץ נפתח, וקול נשי ומרגיע במיוחד מודיע - "צבע אדום, צבע אדום" - בתרגום חופשי - פצמ"ר או קסאם ינחתו תוך 15 שניות...
אני עוברת למצב תיפקוד אוטומט- מנערת את בעלי- "רוץ להביא אותם" - שנינו מזנקים, כמעט דוחפים אחד את השני בקוצר נשימה שועטים לצד השני של הבית- חדר הילדים,
בשנייה הזאת אני תמיד נאלמת דום - ולחלקיק שנייה אני מתאחדת עם כל האמהות היהודיות שקדמו לי וחוות איתי את הרגע הנורא הזה- "את מי לקחת"? עוברת לי המחשבה האחרונה שאימא רוצה שתעבור בראשה, "את מי מהם להרים ראשון"?
לרגע אחד נזכרת בצמרמורת בניצול שואה שהדריך אותנו בפולין- וסיפר איך אימא שלו הספיקה לדחוף דווקא אותו מתוך 5 האחים למחבוא קטן בבית כשנכנסו הנאצים לקחת אותם...
שלושה קטנטנים, ושלוש אפשרויות - הגדול רק חגג אתמול יומולדת ארבע- והוא כל-כך כבד לי בשנתו לתלוש אותו ממיטתו ולרוץ לממ"ד, אחריו הנסיכה שלנו- שעות ישבתי להרדים אותה, שעות של סיפורים ושירים-היא נרדמה לפני שעה- ואיך תחזור לישון.... והנשימות הרכות של הקטן שלנו - בן 5 חודשים - ולי רק 2 ידיים, ו7 שניות...
והערב זכיתי - בעלי נמצא, הגדול כבר אצלו בדרך לחדר הממ"ד, נשארתי עם שניים, אני מרימה אותה ביד אחת ומושכת את התינוק בשנייה, עוד רגע נופלת בריצה לחדר השני- בדרך כלל בשלב הזה אני כבר שומעת את הבום ברקע- ועכשיו כל-כך מתפללת שישאר - ברקע...
מניחה אותם על המיטה - ובינתיים סוגרת את דלת הברזל ומגיפה חלונות - הידית עוד לא נסגרה והבום מגיע.... הבית רועד,
גם אני.
נגמר,
מתנשפת אני מסתכלת על השלושה, הקטנה התעוררה המומה ובוכה - סופסוף היא נשארה במיטה שלה, "למה לקחת אותי"? אני מחבקת ומרדימה אותה בליטוף.
מסתכלת על בעלי - "נורא, מחריד, מזוויע" - הוא לא מבין - "התרגלנו, זהו, אנחנו שנתיים כאן - והתרגלנו".
יורים עלי, על הילדים שלי - זאת מלחמה - הם יורים על הבטן הרכה שלנו - אמהות מותשות בחופש הגדול... ובמדינת תל-אביב שקט ושלווה, מסתפקים בדיווחים וידיעות - אבל הרבה יותר מעצבן ומטריד הפקקים באיילון, או מחיר הקוטג'.
אין לי הבנה פוליטית - אני רק אימא לשלושה ילדים, אימא עייפה מהחופש הארוך, אימא עם 2 ידיים וכמה שניות ובחירה נוראית שהופכת להיות כל יומיים שלושה.
ואתם? ידעתם? יש כאן מלחמה - הקסאמים לא נורים על חיילים או על צבא, הם מכוונים אלי -
אימא יהודיה.
לחמן מדגישה שאין בכוונתה להשוות בין המציאות כיום לבין השואה אלא רק להעלות את התחושות של אם במצוקת אותן שניות בהן ברור שאם הקסאם יפגע בבית הרי שלשאלה מי מהילדים הוכנס לממ"ד ומי לא יש משמעות של חיים ומוות.
אש איך נשארים ואיך שורדים? לא מתרגלים, אם במקרה חשבתם שכן. לחמן גם מוסיפה ומציינת שנפילת קסאם באמצע היום משמעו חוסר אחריות מוחלט שכן במרחב הפתוח אין מרחבים מוגנים להתכנס אליהם.
"מעל הכול יש תפילה", היא אומרת כשהיא מתייחסת למה שמחזיק אותם ואת המשפחות הנוספות שבמקום. היא מזכירה שבעבר כשהתגוררו בישוב ביו"ש טענו חבריהם שהמקום מסוכן ואולי רצוי שיעברו למקום רגוע יותר. כך היה גם כשעברו להתגורר בירושלים, וכך גם כעת.
"כשלעם ישראל יהיה ברור שאסור שיהיה מצב כזה המצב הזה לא יקרה יותר", היא משוכנעת. "אם האמהות יקומו ויתבעו שזה לא יקרה זה לא יקרה. אנחנו כל הזמן רק מגיבים ולא יוזמים. התחושה היא שהפוליטיקה מנווטת אותנו. רוצים למצוא חן בעיני האו"ם ובעיני האמריקאים".