צריך לעצור לרגע, לחשוב ולהתבונן על חומרת נושא הגזל. הרי ידוע שדור המבול השחית את עצמו בעניינים רבים וחמורים, בעיקר בענייני עריות. ולמרות זאת לא על אלה החטאים הוא נענש בסופו של דבר, אם כי מובן שהקב"ה חשבן גם אותם בעונש הסופי של הדור. בכל אופן, אם כן, ברור שיש לעניין הגזל חומרה מיוחדת.
כידוע, יש מושג של "שבע מצוות בני נח", המהוות בתורה סוג של מוסר אנושי כללי, מעין "חוק טבעי" בפי הפילוסופים, שעל בני האדם לקיים, למען קיום רצון ה' בעולם ולמען קיום תקין של חברה אנושית. מעניין מאוד לראות שהליברליזם הקלסי מבוסס על עיקרון אי-התוקפנות, כלומר על הזכות המוחלטת של האדם לחייו ולרכושו. בתפיסה הליברלית, תפקיד המדינה מצטמצם להגנה על החיים, על הגוף ועל הרכוש, דרך קיום מערכת משפט שתפקידה מצטמצם אך ורק לזה.
אם כן, ההבדל בין הגישה היהודית לגישה הליברלית בנוגע למושג "החוק הטבעי" מתרכז בעיקר ביחסים בין אדם לבוראו, כאשר הנושא של גילוי עריות ופגיעה בבעלי חיים מורכב יותר ואינני יכול לדון בו במסגרת הזאת.
ישנם אכן הבדלים, אבל דווקא ברצוני להדגיש את המשותף בין שתי הגישות, וזה לדעתי העיקר, בוודאי היום, בעולם המודרני בו אין אפשרות או טעם לכפות את האיסורים בין אדם לבוראו במסגרת אכיפת החוק הממלכתית.
נחזור לפרשת נח ונחדד: מה היא הכוונה ש"לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל"? עד כדי כך? ובפרט התמיהה מתעצמת כאשר אנחנו לומדים במדרש את הדברים התמוהים, לכאורא, הבאים:" א"ר חנינא: חמס אינו שוה פרוטה וגזל ששוה פרוטה. וכך היו אנשי המבול עושים: היה אחד מהם מוציא קופתו מליאה תורמוסים, והיה זה בא ונוטל פחות משוה פרוטה, וזה בא ונוטל פחות משוה פרוטה, עד מקום שאינו יכול להוציאו ממנו בדין" (בראשית רבא לא, ו).
במילים אחרות, המבול בא לעולם והרס את הכל לא על כך שאנשי אותו דור התעסקו בשוד ובביזה, אלא ב"תחמונים". קצת גניבה פה, קצת שם, נגנוב ממנו קצת, וממנו קצת. זהו, לפי פשוטם של דברים. יש הרבה מה להגיד, אבל אינני פרשן או רב. אני רק שם לב לכך שבמציאות הזאת, הקב"ה החליט לסגור את הבסטה ולהתחיל את הכל מהתחלה.
בכלל, אנחנו עדיין תחת הרושם של החגים ומיום הכיפורים, בו אנחנו מתפללים "למען נחדל מעושק ידינו", כלומר מגזל.
כמובן, כל אחד מאיתנו צריך להתחזק בזהירות מאיסורי גזל השונים בחייו הפרטיים, ללמוד, לשמור ולעשות, אבל מי בדיוק שם לב לכך שאולי יש גם במדיניות הציבורית עניין של גזל? הרי לממשלה אין כסף. אפילו אגורה אחת אין לה. כל מה שיש לה היא חייבת לקחת מהאזרחים על ידי מערכת המיסוי, שהינה, בהגדרה, מערכת של החרמת רכוש פרטי והעברתו לרשות. צריך לזכור שגם על פי הגמרה, כך שמעתי מהרב אריה שטרן שליט"א, היסוד הבסיסי של כל דיני הנזיקין הוא "המוציא מחברו, עליו הראיה", כלומר שיש חזקה ובמקרה של ספק, לא מפקיעין מבעל החזקה. באופן עקרוני, זה אומר לכאורה שיש לנקוט בענייני מיסוי בגישה מינימליסטית, ולהמעיט במיסים כמה שרק אפשר.
האם מישהו, כל אחד מאיתנו והרבנים שליט"א בראשם, שאל את עצמו אי פעם על בסיס מה ובאיזו זכות בדיוק המדינה, כל המדינות ומדינת ישראל בפרט, מחרימה את רכושנו? וגם אם נקבל את עצם רעיון הלגיטימיות של המיסים, האם אין לזה גבולות מסויימים? האם הותרה הרצועה והכל מותר? מהו מקור הסמכות שמאפשר גביית מיסים? האם רוב יכול להטיל מיסים כאשר ברור שיש בעניין הזה אינטרסים צרים מאוד ולא טובת הציבור? והאם בכלל רוב הפוליטיקאים שמקבלים החלטות יכול להחשב כ"רוב" בכלל? האם מדינה דמוקרטית יכולה להחרים את רכוש האזרחים? כמה, איך?
נכון, יש במקורות היהדות (החל מהגמרה, מסכת ב"ב, ח,א) מושג של "כופין על הצדקה", אבל השאלה היא האם גם לנו בתנאים המודרניים יש סמכות כזאת? נניח לרגע שהיתה לסנהדרין סמכות לכפות, או שהיו לבתי הדין בקהילות ישראל לדורותיהם סמכות כזאת, אבל מה לגבי הכנסת שלנו? האם אמנם ניתן להקיש כל כך בקלות שגם לה יש סמכות, בוודאי במקומות בהם אין צורך מוחלט בהתערבות ממשלתית והשוק יכול להסתדר לבד? ובעיקר, ואני חוזר על זה כדי להדגיש, מהם הגבולות של סמכות המדינה להטיל מיסים, גם אם נגיד שיש דבר כזה בכלל?
צריך להבין שפעילות של הכנסת בנוגע לגביית מס שלא בסמכות יכולה ואולי אף צריכה להיחשב כגניבה, ח"ו, וזה דבר מאוד חמור, כפי שציינו בראש המאמר לפי מה שאנחנו לומדים בפרשת נח. פה ושם התפרסמו מאמרים בנושא, אבל כל העסק חסר עומק ומאוד נגוע בהשתחוות אל מול מושג ה"דמוקרטיה", כאילו שבאופן אוטומטי כל החלטת ממשלה או של הכנסת לגיטימית, חוקית והלכתית, בלי לשאול יותר מידי שאלות.
נראה לי שראוי שהדיון הזה יתפתח ויתפוס את מקומו הראוי בבית המדרש. חזרנו לארצנו. תורת חיים, היא תורת ארץ ישראל, חייבת להתעורר ולעסוק גם בנושאים אלה.
אני כמובן לא פוסק ולא רב ואני לא מתיימר לתת תשובות הלכתיות לנושאים אלה, אבל נראה לי שאת השאלות, לפחות חלקן, אני כן יכול וצריך לשאול ואולי כדאי שאתם, קוראי הבלוג, תעלו את השאלות האלה בפני רבותיכם. ואם יש למישהו מה לתרום לדיון, אני אשמח לקבל חומר קריאה בנושא.
אתם מוזמנים לכתוב לי לכתובת הבאה: