יו"ר ההסתדרות עופר עיני, במהלך יחצ"ני מבריק, החליט "לשרוף את המועדון" על סוגיית עובדי הקבלן, ולהראות לכל מתנגדיו מהאגף הסוציאליסטי שגם הוא יודע להילחם בביבי ולסייע לעובדים חלשים באמת. בצעד מבריק סחף עיני את עובדי חברת החשמל, שמשכורתם החודשית הממוצעת עומדת על למעלה מ-20 אלף ש"ח ברוטו, למלחמה בעד עובדי ניקיון שמשכורתם אינה מגרדת את רף ה-5,000 ש"ח בחודש. עיני החליט הפעם שלא ללכת בקטנות ולהפעיל את כל התותחים הכבדים, דבר שכידוע הוא סגולה דווקא לשביתה קצרה יחסית, זאת משום שהמדינה תיאלץ להיכנע לדרישות ההסתדרות בדרך זו או אחרת.
לכאורה מה רע? כל מי שיש בו מעט רגישות לנעשה בעולם התעסוקה של שנת 2011 חייב להיות הראשון אשר מסתייג מדרך ההעסקה המכונה "עובדי קבלן". עבדכם הנאמן, כותב שורות אלו, היה בעברו גם הוא "עובד קבלן" ואותות תקופה זו צרובות בזכרונו עד היום הזה. התחושה שמי שממונה עליך ומפקח עליך איננו נוגע לתנאי העסקתך, היא תופעה מתסכלת מאוד. לעובד קבלן אין שום תמריץ להצטיין כי הגוף שלו הוא מעניק את מיטב מרצו ויוזמתו איננו הגוף שמשלם את משכורתו. את המשכורת משלם קבלן שירותים שבשבילו העובד הוא בסך הכל סוג של מוצר, כזה שצריך לקנות בזול ולמכור ביוקר. בגלל המצב הזה מופנים עיקר משאביהם של קבלני השירותים לשאלה איך לשלם לעובדים פחות ולקבל מהם יותר.
אם נדמה לכם שאני מגזים, נסו לפנות לעובדת הניקיון במשרד בו אתם עובדים, או למאבטח בכניסה, שניהם מועסקים ב-90% של המקרים בידי קבלני שירותים. שאלו את המנקה והמאבטח מה המשכורת המשולמת להם ומהם תנאי העבודה בהם הם מועסקים. מובטח לכם שתגלו תמונה מזעזעת של שעות נוספות שאינן משולמות כדין, עובדים שאינם מקבלים שכר על מלוא השעות, זכויות סוצמיאליות שאינן מוענקות גם למי שהן מגיעות ושורה ארוכה נוספת של עוולות. מדובר במצב עניינים שאיננו יכול להימשך עוד, במיוחד לאור כך שהתופעה איננה נעצרת במנקים ובמאבטחים. כיום ישנם בישראל מורי קבלן (המועסקים בחוזה אישי ל-9 חודשים כל פעם ומפוטרים בסופם), אחיות קבלן (העובדות בהוסטלים המופרטים שמפעילה המדינה באמצעות קבלנים) ןעוד שורה של עובדים במקצועות אקדמאיים שנאלצים לעבוד ללא זכויות סבירות וללא תנאים.
בשלב הזה ברור לכם, הקוראים, שאני תומך באופן בלתי מסוייג במאבקו של עופר עיני? אז זהו שלא. לצערי הוכח באופן מחקרי, כי קיים קשר הפוך ברור בין העסקה מאורגנת, הכוללת קביעות קשיחה והיעדר גמישות ניהולית, לבין פיריון וצמיחה מוגברת. ככל שיותר עובדים זוכים לעבודה קבועה, כזו שעל מנת לפטר ממנה עובד צריך לעבור תהליך של 4 שנים, כך מצבו של המשק הולך ונעשה רע. עובדים קבועים שאינם עובדים בסביבה של שכר ועונש, נוטים להיעדר יותר, לעבוד פחות, להחתים כרטיס וללכת להכין קפה, לצאת להפסקת עשר בתשע וחצי ולהפסקת צהריים בשעה אחת עשרה. מצב עניינים זה, אשר נוצר בשירות המדינה ובמגזר הציבורי עקב הסכמי העבודה הקשיחים הנהוגים בהם, הוא זה אשר גרם למשרד האוצר לעשות הכל ב- 25 השנים האחרונות על מנת לצמצם את "ההעסקה הישירה". ההיגיון שעמד מאחורי השיטה אמר, ככל שפחות עובדים יהנו מתנאים של "עובד מדינה", פחות עובדים יתנהגו כפרזיטים ויעשו "מה שבא להם" בשעות העבודה, פחות עובדים יהנו מתוספות שכר אוטומטיות ללא קשר לביצועים ולתפוקות, הפריון יגדל והמשק יצמח.
אז מה לעשות? מה הפתרון למצב הבלתי אפשרי שנוצר? התשובה טמונה ככל הנראה בשינוי מבנה הסכמי העבודה הקיבוציים במגזר הציבורי. מנהיגות עובדים אמיצה, כזו שטובת העובדים החלשים והמשק כולו עומדת לנגד עניה, חייבת להגדיר באופן נכון יותר את היסודות של העסקת העובדים המאורגנת. במצב שבו מנהל מחלקה במשרד ממשלתי לא יחשוש לקבל עובד לעבודה, כי ניתן יהיה לפטר אותו אם הוא עובד לא טוב גם אחרי 7 שנים, אותו מנהל מחלקה לא ינסה להוציא את המשרה ל"מיקור חוץ". במצב שבו ההסתדרות תאפשר מידה מינימלית של גמישות בעבודה ובניהול, גם במקומות שבהם ההעסקה היא בהסכמים קיבוציים, ניתן יהיה לחשוב על העסקת כל העובדים באופן ישיר.