חבורה נאה של חברי כנסת, מימינה של המפה הפוליטית וממרכזה, חברו לאחרונה על מנת להגיש הצעה המבקשת לתקן את "חוק איסור לשון הרע".
ההצעה, אשר עולה הערב (שני) להצבעה בקריאה ראשונה, וככל הנראה תעבור בקולות הקואליציה וכמה מחברי האופוזיציה, מבקשת להכפיל פי שישה, לסכום של שלוש מאות אלף ש"ח, את הפיצוי בגין לשון הרע למי שלא הוכיח שנגרם לו נזק בגין הדברים שפורסמו עליו. באם ישתכנע בית המשפט כי הדברים פורסמו מתוך כוונה לפגוע יוכפל הסכום ל-600 אלף ש"ח.
בנוסף מבקשת ההצעה לקבוע לראשונה חובה חקוקה לפרסום תגובתו של כל מי שחש נפגע מהכתבה, תוך מה שהחוק מגדיר "פרק זמן סביר", ובמקרה שתגובה שכזו לא פורסמה יכול הפיצוי ללא הוכחת נזק להגיע עד מיליון שקלים וחצי.
חבורת הח"כים היוזמים, מאיר שטרית, יריב לוין, זבולון אורלב, אנסטסיה מיכאלי וישראל חסון, כולם בעלי כוונות טובות, מבקשים לטענתם בסך הכל "תקשורת אחראית". אותם ח"כים שואלים בימים האחרונים, "מדוע אנחנו צריכים להגן על שקרנים", ומתעקשים כי מטרתה של הצעת החוק איננה לפגוע בחופש העיתונות. אולם לצערי, נדמה שאותם ח"כים אינם מכירים את עולם התקשורת של שנת 2011, ובמקום "תקשורת אחראית" כהגדרתם, ימיטו על ראשנו תקשורת פחדנית שאיננה מעיזה לפצות את פיה.
משמעותו של פיצוי ללא הוכחת נזק בגובה 300 אלף ש"ח עבור כלי תקשורת, היא "גזר דין מוות", לא כמטאפורה אלא כעובדה קיי
החוק החדש יהיה סופם של התחקירים על 'בצלם', הכתבות על 'הקרן החדשה לישראל' והחשיפות בנוגע לפיעלותם של ארגוני 'יש דין' ו'שוברים שתיקה'. ארגון שכזה ימצא בדל של טעות בכתבה נגדו, יתכן אפילו משהו קטן וזניח, ויאיים על כלי התקשורת בתביעה על סך 300 אלף ש"ח, מה שיביא לסגירתו המיידית
מת. ריבוי עורכי הדין, אשר נמצאים כיום על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן בהמוניהם, מאפשר לכל אחד לתבוע בקלות רבה כל כלי תקשורת תמורת אחוזים במקרה של הצלחה. הסכומים החדשים עלולים להוות פיתוי לא קטן עבור עורכי דין רעבים, וכאלו לצערנו יש לא מעט, אשר יציפו את המערכות בתביעות סרק בתקווה לפשרה יפה אותה יכפו על כלי התקשורת כשברקע עומד השוט החדש אותו הניפו הח"כים בדמות הגדלת הפיצויים.
חברי הכנסת מהמגזר הדתי, וחברי הכנסת הימניים, אשר נשענים במידה רבה על עיתונות המגזר, עלולים לגלות שגם היא כבר איננה כתמול שלשום. אם כלי תקשורת גדולים יחסית כמו ערוץ 2, ידיעות אחרונות, או רשות השידור, עוד מסוגלים להתמודד עם איומי תביעה באמצעות מחלקות משפטיות מנוסות משופשפות ועתירות נסיון, הרי שכלי תקשורת קטנים ומגזריים עלולים למצוא את עצמם מול שוקת שבורה, כשהם מפחדים לפצות את פיהם ולתקוף את ארגוני השמאל השונים.
החוק החדש יהיה סופם של התחקירים על "בצלם", הכתבות על "הקרן החדשה לישראל" והחשיפות בנוגע לפיעלותם של ארגוני "יש דין" ו"שוברים שתיקה".
ארגון שכזה ימצא בדל של טעות בכתבה נגדו, יתכן אפילו משהו קטן וזניח, ויאיים על כלי התקשורת בתביעה על סך 300 אלף ש"ח, מה שיביא לסגירתו המיידית. עוד קודם לכן, רק בשלב כתיבת הכתבה, יבקש הארגון להביא את תגובתו המפורטת לטענות בכתבה, וכך נמצא כתבות באורך 500 מילה, עם תגובה באורך כפול מזה, ונגלה שאתרי ועיתוני המגזר הפכו לשופרה של תעמולת השמאל.
"הדרך לגיהנם רצופה כוונות טובות", אומר הפתגם הידוע, ונראה שגם במקרה הזה הדרך לגהינם כבר סלולה, ורק נס יחזיר את השפיות וההיגיון לתוך הצעת החוק.
מכאן, מעל במה צנועה זו, אני קורא קריאה של סף יאוש לחברי הכנסת אשר מייצגים את "המחנה הלאומי" בכנסת, חיזרו בכם ומתנו באופן ניכר את הצעת החוק. מי שהעיתונות יקרה לו, מי שהעיתונים, אתרי האינטרנט ותחנות הרדיו של הימין, של המגזר החרדי ושל המגזר הדתי לאומי יקרים לו, חייב לעשות הכל על מנת לשנות את ההצעה עד למועד הקריאה השניה והשלישית.