הדרת נשים? כדאי לבדוק שוב מה היה בטכניון

ד"ר עליזה לביא חיפשה הדרת נשים בטכניון, ומצאה חוסר הבנה לצרכי המיעוט הדתי וניסיון לקדם אג'נדה תוך עיסוק בסוגיות שוליות.

שמעון כהן , כ"ב בכסלו תשע"ב

סטודנטים בטכניון
סטודנטים בטכניון
יח"צ



טוען....

בעקבות הדיווחים על הדרת נשים ממקומות שונים במרחב הציבורי בישראל, יצאה ד"ר עליזה לביא, מהבולטות בשיח הפמיניסטי דתי, לטכניון כדי לבחון את הדיווחים ממכון הכושר של המקום, וגילתה שהמאבק נלקח למחוזות שוליים הפוגעים בו עצמו. ביומן ערוץ 7 שוחחנו עימה על האירועים האחרונים.

בראשית דבריה הזכירה ד"ר לביא כי שעות נפרדות במכוני וחדרי כושר לא נועדו בהכרח רק לדתיים אלא גם למוגבלים, נכים ואחרים המעדיפים להתעמל ולשחות בנפרד, ולהערכתה ההיתפסות לנושאים שוליים גורמת למאבק להתמסמס.

על אירועי הטכניון היא מספרת כי קבוצת סטודנטים ביקשה שעות בהן יתאפשר להם להתעמל בנפרד, ולבקשת הנהלת המקום נאספו 21 חתימות של בנים, ללא חתימה אחת של בנות, והדבר התאפשר להם. להערכתה הצעקה על המתרחש באותן שעות בודדות של אימון בנפרד נובעת מחוסר הבנה של צרכי האחר וקיים פער גדול בין הטענות למציאות.

ד"ר לביא הזכירה כי הפרדה בין גברים לנשים קיימת במקומות רבים, לאו דווקא דתיים. היא מזכירה פסטיבלים מרחבי העולם, בהם גם כאלה שהשתתפה בהם ומיועדים רק לנשים, כך גם טקסים בינלאומיים וכמובן גם תחרויות ספורט. באשר לתחרויות הספורט היא מציינת שקיימת אפליה לא מוצדקת בין נשים וגברים באשר לגובה הפרס בו זוכות נשים לעומת גברים, בה בשעה שעצם ההפרדה מובנת ומקובלת בעולם כולו.

את לביא מטרידים הזלזול, הזילות ואי ההבנה שהובילו לדבריה לדיווחים על אירועי הטכניון שם הוקצו שעות בודדות, ולא בשעת השיא, לטובת הסטודנטים שביקשו הפרדה, ולו רק הייתה מופעלת רגישות כלפי צרכיהם הדברים היו מתבהרים ללא הצורך להלהיט את הרוחות. לביא ציינה שמזה שנים היא מלווה את סוגיות הנשים והגברים בעולם הדתי ומעולם הדבר לא עניין את הציבור החילוני כפי שהצליח מי שרצה לעשות זאת לאחר אירוע הצוערים. "איך יתכן שחמישה צוערים מרעידים את כל הארץ?", היא שואלת וקובעת כי כך הם פני הדברים כאשר יש מי שמבקש לעורר תבערה ולקדם אג'נדה משלו.

עם זאת מתחה ד"ר לביא ביקורת על מה שהיא הגדירה כהקצנת חומרות בציונות הדתית כמו גם בציבור החרדי הנוהה אחר קבוצות קיצוניות המכתיבות את השקפת עולמם תוך הפעלת אלימות והפחדות. בדבריה היא קובעת שבעבר גם הרחוב החרדי לא היה נראה כך, וכמי שגדלה בשכונת הבוכרים בירושלים היא אינה זוכרת עיסוק כה רב בלבושן של נשים.

לדבריה, יש ללמוד מהדור הקודם שידע לחיות ביחד דתיים וחילוניים ללא הפחד והאימה שנוצרו בקרב כל קבוצה כלפי מקבילתה.