לפני 21 שנה, נסעתי באוטובוס מירושלים לאלון מורה שנכנס למארב של מחבלים וניצלתי בנס.
בתאריך יט' בכסליו תשנ"א נסעתי בקו 176, חלף האוטובוס סמוך לכפר הערבי עין סיניה שליד רמאללה, אחרי בית אל. דקות אחדות לאחר השעה 18:00 שמענו רעש שנשמע בהתחלה כמו זריקת אבנים שהינו רגילים לשמוע באותם ימים. אך לפתע התחילו להישמע באוטובוס זעקות כאב.
צעקנו לנהג שיעצור, אך ב"ה הוא לא נשמע לקריאתינו והמשיך בנסיעה עוד כמה מטרים. הנהג הודיע לכוחות הביטחון שנקלענו למארב. מספר מחבלים הסתתרו בגבעה סמוכה לכביש בתוך שרידי בנין נטוש והחלו לירות לעברנו. בדרך כלל אני יושבת ליד החלון באוטובוס, כדי להינות מהנוף במהלך הנסיעה. באותה פעם ישבתי במושב הסמוך, ואחד הכדורים חדר מהחלון בגובה הראש שלי.
בזמן שמיעת רעש של זריקת אבנים- היינו רגילים להתכופף ולהניח ידיים על הראש, באותו רגע ששמענו את הרעש התכופפתי. הכדור שחדר מהחלון נכנס לתוך מעילי (שהושען על משענת הראש של הכסא) לשרוול צד ימין, עבר בכיס הפנימי של המעיל, ונכנס לשרוול השמאלי. לבסוף פגע הכדור במשענת המושב ונכנס לגבה של טובה וינשטין שישבה לצידי.
תוך כדי הנסיעה באמבולנס מטילטולי הנסיעה יצא הכדור בעצמו ,וכשהגענו לביה"ח התברר שלא נפגע שום איבר פנימי. באוטובוס הינו כ-15 נוסעים, ולפחות עשרה כדורים חדרו אל האוטובוס. מלבד טובה גם בני הזוג תנעמי נפצעו באורח קל עד בינוני. ב"ה תינוק שישב במהלך הנסיעה בחיק אימו לא נפגע כלל.
לצערי אני לא יכולה לומר "ברוך שעשה לי נס במקום הזה", משום ששינו את מסלולי הנסיעה שלא יעברו ליד כפרים ערביים. ב"ה זה הנס האישי שלי.
לשליחת סיפורים אישיים : [email protected]