לפעמים כך נדמה שיש לאדם צפי למה שעומד לקרות, הוא נערך מתכונן ואפילו מפנים. אך לפעמים, זה תוקף ב-"בום" שהופכים "בומים" על-קוליים לפראיירים לעומתו. כך זה היה אצלי, לא מזמן לפני שנתיים פחות כמה ימים נר שביעי דחנוכה.
בחודש סיון תשס"ח (כחצי שנה לפני), אני יוצא מניתוח בברך ימין. הימים הראשונים עוברים די בשלווה ואני משוחרר הביתה לקראת סוף שבוע. במהלך השבת, רגל ימין מתנפחת ומתחילה לתת הרושם של מעין אבטיח שמחובר לאדם. אשתי שתחייה עומדת בתוקף שאתפנה לבית חולים ולאחר מספר בדיקות מתגלה אצלי קריש דם בגודל מספר סנטימטרים בירך. לאחר עשרה ימים של אישפוז בהשגחה שהקריש לא ימצא את דרכו לריאות ובכך ישלח אותי לבקר את אלה שכבר סיימו את תפקידם עלי אדמות, אני משוחרר הביתה, שוב.
ביום חמישי, נר שביעי של חנוכה, (תשס"ט) אני מתעורר בשעה 4:30 וכמו בכל יום אני מנסה לקום מהמיטה לשחרית. אני בקושי מתלבש, הרגלים שלי קשות כמו שתי עמודי בנין, ואני מרגיש כמו שאני עומד למות.את תפילת שחרית התפללתי ספק ניסתי להתרכז. לתומי חשבתי שזאת סתם התכווצות שרירים שתפתר על-ידי כדור כזה או אחר.
לאחר התפילה הגעתי למרפאה, הרופאה המחליפה ראתה נקודות אדומות על הרגליים שלי, אמרה בבעתה דחוף למיון. "אוף עם הרופאים האלו – מכל דבר עושים סרט" דווקא היום כשאני מוזמן לברית (משפחה של אשתי) היא בטח תרגיש לא נעים אם לא תגיע. אני עוד מנסה להרגיע את אשתי ולבקש ממנה "שכן תלך לברית ושבטח ישחררו אותי בעוד כמה שעות – כי הרופאה לא יודעת על מה היא מדברת", מיותר לציין שתוך כמה דקות היא כבר הגיעה למיון. לקח להם כמה שעות להבין שיש לי סתימה באבי העורקים, "נו טוב, קצת זריקות ואני אחרי זה" חשבתי לעצמי. את השבת העברתי במיון כשכל הזמן מגדילים לי את המינון בעירוי "הגוף שלך לא מגיב טוב לחומר" הרופא הרבה להגיד.
בראשון בבוקר אני נכנס על כסא גלגלים (עדיין באותם תחושות), ומתחילים לבצע בדיקות מקיפות של DUPLEX (מזהה איפה יש סתימת עורקים). כמו בסרטי האימה כשהממונה סופר את הזמן לאחור, הטכנאית מבצעת את הבדיקה והמילה היחידה שלה זה, "סתום". כן, אני. אבל בפעם הראשונה לא מבחינה מחשבתית, אלא הוריד "סתום". הבדיקה מגלה שיש לי קריש דם שמתחיל בגובה הברכיים וממסתיים איפה שהוא בגובה הסרעפת, ממוצע פשוט – כמעט 75% מהגוף.
התחלתי להפנים את גודל הבעיה רק אחרי שראיתי את הטכנאית מנסה להפעיל את הקשרים שיש ושאי-פעם היו בדמעות על מנת לבקש ממכר שיבקש ממכר להכניס לרב מרדכי אליהו זצ"ל את השם שלי לברכה (הרב היה מאושפז בסמיכות).
מנהל המחלקה מגיע מלווה במנהל בית החולים שמנחה אותו לא לוותר על אף פעולה ... מנהל המחלקה מגיע בפנים חמורות סבר "בררנו קצת באינטרנט, בכל העולם, היו רק שני מקרים כאלו עד כה ואתה הכי קשה. הדבר היחיד שאני יכול להציע לך, זה להיכנס לטיפול נמרץ כדי לבצע את אותו טיפול שביצעו בשרון, אתה נכנס בעוד שעתיים. "אם הוא לא היה מסנן "תתחיל להפרד מהמשפחה" לפני צאתו, הייתי חוגג סוף סוף נחת לאימא – שיא עולמי. קצת לפני כן הצלחתי להבין ממנו שבמהלך הטיפול יזריקו לי חומר ממיס דם בכמויות לגוף והחשש העיקרי שוריד סורר יתפוצץ ושהגוף לא יוכל להתגבר באמצעות מנגנון הקרישה משטף דם.
בשני בבוקר לאחר 24 שעות בטיפול נמרץ, חיבורים מוזרים וצעקות על האחות הראשית ש"אם תנסו לשים לי טיטולים – אני ארדוף אותך מעולם המתים", אני חוזר למחלקה. חי – אבל עם טיפול שנכשל. מה עכשיו? קונפליקט, מנגנון הקרישה עובד יותר מדי טוב עד כדי גרימה לסתימות בוורידים. כמו מתוך האופל, ה' שלח לי את הרופא המקסים הזה ש"קרע לי את הצורה" וממש כמו אינסטלטור שמכניס את הקפיץ לשחרר את הסתימה בצינור. הוא היה מכניס צינור לווריד, מזרים חומר ממיס ומנקה.
לאחר 21 יום בבית החולים, שישה טיפולי צינתור שכל אחד נמשך ארבע שעות, אני עומד להשתחרר. מנהל בית החולים ומנהל המחלקה באים להפרד ממני, "תשמע בחור, יש לך מזל שאתה בחיים ומזל גדול יותר שאתה לא נכה בצורה קשה – תחיה את החיים" הוא אומר לי, עכשיו השיא המפוקפק כבר כפול, אני גם בחיים וגם בריא.
כמעט שנתיים עברו, אני מספר את זה כמעט לכל מי שאני יכול, ישנם שהמומים, ישנם שלא מאמינים. בפתאומיות שכזאת אני ראיתי את מר מוות בעינים בתקופה הזאת ובנתיים הצלחתי לברוח. אין לי מושג בזכות מה, אולי בזכות זה שאני מגדיל את הנס שהקב"ה עשה איתי ועם המשפחה שלי. מאז המילים "הטוב כי לא כלו רחמיך... כי מעולם קיווינו לך" בשמונה עשרה קיבלו משמעות אחרת לגמרי. אני חי ולא נכה... זה ממש לא טריויאלי.
תודותי נתונות: לקב"ה, שנתן לי הזדמנות נוספת. לאשתי ולמשפחה המורחבת, לא הייתי יכול בלעדיכם. לפרופסור מיכה הלוי, מנהל בית החולים שערי צדק. ד'ר אנטוניו פרשטנדינג, מנהל מחלקת אנג'יו ומי ש"ניקה אותי". טכנאית ה DUPLEX הכי מוצלחת ומוכשרת בעולם, חנה.
לשליחת סיפורים אישיים : [email protected]