בית המשפט במונטריאול דחה בקשה נוספת של אזרח ערבי ישראלי לקבל מעמד של פליט בקנדה. ויאם זריני הגיש בקשה לרשויות ההגירה הקנדיות להכיר בו כפליט בטענה שהוא היה נתון להתנכלות מצד השלטונות הישראליים.
בברור עניינו בוועדה לענייני פליטים לא הציג אירוע העונה על הקריטריונים של רדיפה פוליטית כפי שהדבר מוגדר באמנת האו"ם ובחוק הקנדי, אך טען, כי מכלול פעולות ההתנכלות והאפליה להם היה נתון בישראל הגיעו לכלל "רדיפה". הוא ציין, כי למרות היותו אזרח ישראלי הוא רואה את עצמו כפלסטיני, ובשל כך שוטרים נהגו להשפיל אותו, הוא סבל אפליה במקום העבודה, האפשרויות לרכישת השכלה היו מוגבלות בפניו ויחס החברה אליו היה מנוכר.
השופט, שון הרינגטון, דחה את טענותיו של זריני ואישר את החלטת הוועדה שלא להעניק לו מעמד של פליט. הוא לא הוציא מכלל אפשרות שזריני היה אזרח מדרגה ב' בישראל והתמודד עם אפליה והשפלה, אך זו לא הגיעה לכלל רדיפה פוליטית.
טענתו של זריני, לפיה הוא נאלץ לעזוב את בית הספר כדי לסייע בפרנסת המשפחה שסבלה מעוני בשל האפליה בישראל נגדה בהיותה ערבית, לא שכנעה את השופט שציין בפסק הדין, כי בישראל גם ערבים בעלי מעמד גבוה ועשירים, ועובדה היא שגם זריני יכול היה לעבוד ולהתפרנס. עוד ציין השופט, כי זריני לא סבל מאלימות של המשטרה, כי החשדנות והעוינות בין יהודים לערבים בישראל קיימת בשני הכיוונים וכי מדינת ישראל מגינה גם על האזרחים הערבים.
השופט הסתמך גם על פסק דין שניתן ב-9 בנובמבר השנה בעניין בקשה דומה של ראיק סלים, תושב הכפר מוקיבלה בישראל, לקבל מעמד של פליט בקנדה. רשויות ההגירה שבדקו את טענותיו של סלים הסכימו אומנם עם האפשרות שהוא היה נתון לאפליה בישראל, אבל לא היה בכך כדי להגיע לכלל "רדיפה" פוליטית המצדיקה הגנה של קנדה.
בהחלטה צוין, כי למרות טענותיו, זכויותיו הבסיסיות ללימודים, להשתכרות, לתנועה ולחופש הביטוי נשמרו ע"י ישראל, שהינה מדינה דמוקרטית המכבדת את זכויות אזרחיה. עוד טען השופט, כי סלים ניסה ליצור רושם שדרכו נחסמה מלכתחילה לקבלת מעמד תושב קבע ולכן פנה בערוץ של הפליט, ואולם הדגיש השופט, כי הוא מעולם לא הגיש בקשה לתושבות קבע.