ההפרטה - מפתח לשלום בעם ישראל

בלוגר הבית של תכל'ס מאמין כי הפרטה והקטנת המרחב הפוליטי-ציבורי תפחית את המתח בין הקבוצות השונות בעם ישראל.

אמיר וייטמן , כ"ב בטבת תשע"ב

חרדים בבית שמש
חרדים בבית שמש
פלאש90

בגלל "מחנה השלום" היקר שלנו, יצא לשלום שם רע. מי שמדבר על שלום נתפס מיד כשמאלני ובכלל, כאיום של שלום הציבור. לכל הפחות הוא הופך להיות אדם "פושר" ו"מתון", רחמנא לצלן. ובאמת, מאז פרוץ השלום בארצנו , מספר ההרוגים, הפצועים והטרור באופן כללי רק הלכו וגברו ללא פרופורציה לכל מה שהכרנו טרם פרוץ השלום. זוועה נוראית, עד שהדיבורים על היכולת הממשית להשיג שלום דעכו. ומאז, ב"ה, סוג של שקט יחסי חזר אלינו.

אין ברצוני להכנס עכשיו לדיון על המלחמה ביננו  לבין שכנינו, אלא רק להתייחס לרגע למושג הזה, "שלום", ובעיקר להשלכות אותו מושג על חיינו הלאומיים הפנימיים, כאן ועכשיו, בארץ ישראל בתקופת הקוממיות הלאומית של עם ישראל דרך מדינת ישראל.

"אמר רבי שמעון בן חלפתא, לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר: (תהלים כט) ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום" (עוקצין ג, יב).

מיותר לציין  שהתנ"ך מלא וגדוש באמירות ובפסוקים רבים מאוד בשבח השלום. השאלה היא מה אנחנו עושים עם זה ומה העבודה המעשית בנושא. היהדות היא דת של מצוות, דת מעשית. זה יפה להתפלסף אבל בסופו של דבר, צריך תכלס בחיים. מה עושים?

דיברתי בשבועות  האחרונים כבר פעמיים על הצורך בהפרטה כפיתרון משמעותי לעימות בין הדתיים לחילוניים, למען השגת שלום פנימי בתוכנו. הנושא מטריד אותי, אז אני אדבר שוב. אמנם נכון, הפרטה היא פיתרון חלקי בלבד. אנחנו כמובן גם חייבים לדבר זה עם זה ולכבד זה את זה, אבל התנאי הראשון לכל תהליך הדברות אמיתי בין חלקי העם השונים הוא הפסקת האלימות הדדית על ידי הפסקת השימוש במשאבים המשותפים, וקודם כל תקציב המדינה, לצרכים מגזריים. ואני לא מדבר על היריקות והקללות. זה ברור מאליו ואין מה להוסיף בנושא.

אני אדגים את כוונתי.

שמעתי על לפחות  שני בתי כנסת בירושלים של קהילות "מעורבות", אשכנזים וספרדים, בהן היחסים היו עכורים למדי, שלא להגיד יותר מזה, עד שמצאו פיתרון: הפרדה והפרטה. פשוט חילקו את חלל בית הכנסת לשני אולמות תפילה, אחד אשכנזי ואחד ספרדי, ובא לציון גואל. בבית כנסת אחד קראו לזה "קיר השלום". מאז אין בעיות יותר והשלום שורר.

למה?

לפני החלוקה, כל צעד רצה להשליט את הנוסח שלו  ואת המנהגים שלו על כל הקהילה כולה, ויצר התנגדות מהצד השני. המרחב היה  משותף, ציבורי. ברגע שבתי הכנסת הופרדו, פשוט נתנו לכל אחד את מרחב המחיה שלו ואת היכולת להתבטא ולחיות את חייו כרצונו. וזה עובד. המתח נעלם, כלא היה. אף אחד כבר לא מנסה לכפות את עצמו על האחרים.

באותה מידה, חיים במדינת ישראל אנשים שונים  מאוד, עם אורח חיים שונה מאוד ועם ערכים  שונים מאוד. אפשר להצטער על זה, אם תרצו, אבל זאת המציאות. אנחנו בהחלט יכולים וגם צריכים לעשות מאמצים לקרב את כל אחינו בני ישראל לחיי תורה ומצוות, אבל הרי גם זה לא ערובה לשלום. לצערינו, לא חסרות מחלוקות קשות בתוך ציבור שומרי התורה.

"כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות" (ברכות נח ע"ב). השאיפה להומוגניות חברתית ואידאולוגית מוטעית מיסודה משום שהיא מנוגדת לטבע האנושי, כפי שאומרת הגמרא, ואנשים חכמים, שרואים את הנולד, לומדים לחיות עם המציאות הזאת ולא להתנגד לה התנגדות עקרה.

אנשים חכמים מחפשים את המגשר, את המאחד, ולא את העימות והמפריד. אנשים חכמים מבינים שחברה אנושית מתוקנת חייבת יחסי אנוש תקינים כדי לשגשג ולכן אנשים חכמים מעדיפים ומחפשים את השלום.

המרחב הציבורי שלנו הוא כמו החלל באותם שני בתי הכנסת. כל עוד הוא משותף, כולם מתקוטטים כדי להחליט מה ייקרה בתוכו, מי ישלוט ומי יכתיב את התכנים שלו. המצב הזה מוביל (כמעת) תמיד לעימותים. הדרך להפחתת המתחים בתוכנו עוברת בהכרח דרך הקטנת המרחב הציבורי באשר הוא. להפריד ולהפריט. לתת לכל אחד להקים את חברת האוטובוסים שלו, את חברת החשמל שלו ובכלל, כל דבר שאינו פוגע בזולתו, בגופו וברכושו. יש להפריט נכסים ושרותים רבים ככל שניתן, גם בגלל שזה יותר יעיל מבחינה כלכלית, וגם בגלל שזה מביא שלום.

כל עוד הפוליטיקה פולשת אל תוך המרחב הציבורי וכובשת אותו, יהיה פה עימות וכל צד ינסה לכפות את דרכו על הצד השני. זאת היתה כוונתי כאשר דיברתי על הצורך בהפסקת האלימות. הרי הפוליטיקה היא שטח של עימות ממוסד ובלתי פוסק ומתקיימת בה כפייה מעצם מהותה.

צמצום המרחב הציבורי, כלומר בפועל צמצום הפוליטיקה, על ידי הפרטה יקטין את המתח בין הקבוצות השונות ויביא שלום פנימי לעם ישראל.