"מה אכפת לי מהחתונה הנידחת שלה..."

שאלה: יש לנו בעיה – אשתי היא טיפוס מאוד משפחתי, לכל אירוע משפחתי של קרוב עם קשר קלוש כלשהו אליה -  היא רצה. אין לי בעיה עקרונית עם המשפחתיות שלה. הבעיה מתחילה כאשר היא מכריחה אותי להתלוות אליה לכל האירועים האלה שמתפרסים על כל פני הארץ – מאילת ועד הגולן. אם היא רוצה – שתטייל לה לבד ותחזור מכל אירוע באמצע הלילה ותהיה טרוטת עיניים לאורך כל יום המחרת. אני לא מסוגל לחיות בתזזיתיות שכזו! אני חושב שכל בר-דעת מבין את ההגיון בדברי: לא חבל להפסיד יום עבודה בשביל אירוע משפחתי צדדי?! אשתי טוענת שזו פאדיחה לא-נורמלית אם היא תגיע לחתונה של המשפחה (המורחבת מאוד) בלי בן-זוגה, כלומר: בלעדיי. היא אומרת: "מה יחשבו עלינו? כולם יגידו שהקשר ביננו לא מספיק טוב." ובעיקר היא טוענת: "אם אכפת לך ממני-צריך להיות אכפת לך גם מהאירועים של משפחתי, הם חלק ממני. אם אגיע לאירועים כאלו לבד תהיה לי הרגשה איומה, עדיף כבר לא להגיע". לדעתי כמובן, באמת אין צורך להגיע לחתונה כל-כך נידחת של בן-דוד עוד יותר נידח, ואם היא מתעקשת – שתלך לחתונה הנידחת שלה לבד!

תשובה: אני שומעת בדבריך (ובעיקר בסימני הקריאה הרבים המלווים את השאלה) הרבה זעם ותסכול. אני מניחה שתגובתך חריפה כל-כך כיוון שבעיה זו חזרה בחייכם הזוגיים הרבה יותר מאשר פעם-פעמיים. לא ציינת זאת במפורש אבל סביר להניח שאתה טיפוס קצת "אנטי-תזה" לאישתך בנקודה הזו, כלומר: אם אישתך טיפוס משפחתי, אתה טיפוס יותר מופנם ובייתי שלא ממהר לצאת לטיולים ומסעות באופן כללי וקל-וחומר אם אתה לא מאמין בנחיצות העניין. מתוך כך מסתבר שיש ביניכם הבדל נוסף ומהותי יותר, הבדל בתפיסת הזוגיות.

 לכל אחד ואחת יש בראש תשובה אחרת לשאלה מהי זוגיות טובה, למשל: שנהיה חברים טובים, שלא נריב, שבן הזוג יכבד אותי, ירצה כל הזמן להטיב לי, שיזכור את יום ההולדת שלי וכדומה, ומהתמונה הזו נובעות כל הציפיות שלו (שלעיתים הן נסתרות)  מבן הזוג. במקרה שלכם, מסתמן שאישתך חושבת שזוגיות טובה היא ששני בני הזוג תמיד מגיעים יחד לכל אירוע משפחתי, ולא משנה דרגת הקרבה המשפחתית, כי זוגיות טובה בעיניה היא לעשות הכל ביחד. לעומת זאת, נראה לי שאתה חושב שזוגיות טובה היא זוגיות שנותנת מרחב אישי ואינטימי לכל אחד מבני הזוג בפני עצמו, מקום מחיה להתפתחות האישית של כל אחד מבני הזוג. ה"תקל" ביניכם מתרחש כאשר יש אירוע משפחתי מרוחק שגורם לך להפסיד יום עבודה (מלא או חלקי) ביום שלמחרת האירוע. ה"תקל" הזה נראה אולי ממבט ראשון "בלתי פתיר" אך ניתן לפתור אותו.

ישנן שתי אפשרויות לפתרון הקונפליקט:

אפשרות ראשונה: מישהו יוותר. למשל-אתה. לא יהיה לך נעים להרגיש "הרודן הקשוח והעקשן" שנופלים על הברכיים ומתחננים לפניו שוב ושוב – ולכן תוותר לאישתך. תאמר לה בכאב עצור: "טוב, אם את כל-כך מתעקשת, אגיע איתך לחתונה (אבל עם פרצוף חמוץ..)". ייתכן מאוד שבמצב כזה תחוש תחושה של החמצה או אולי חוסר כבוד והשפלה כי "לא מכבדים אותי ואת צרכי".

אתה בוודאי חושב שאישתך מרוצה – "הנה, היא קיבלה את מה שהיא רוצה". אבל, באמת- איזו הרגשה לדעתך יש לאישתך כאשר אתה נעתר סוף-סוף למאמצי השכנוע הרבים שלה ומוכן לצאת איתה לחתונה מרוחקת? האם לדעתך כעת היא באמת מרוצה? נראה לי שלא. אולי כלפי חוץ – היא שמחה, היא מאוד רצתה להגיע איתך לחתונה והשיגה את המטרה הזאת.

אבל, בתוכה פנימה היא מדוכדכת. היא לא מרגישה שהשתכנעת בנחיצות העניין ובחשיבות שיש לאירוע, למשמעות הגעתך לאירוע יחד איתה ולצורך שלה שתגיע יחד איתה. עושה רושם שעשית לה טובה ואתה אמנם באופן פיזי נוסע איתה לחתונה אבל ליבך רחוק מהעניין כרחוק מזרח ממערב. אולי אפילו תחשוב בינך לבין עצמך (ולפעמים תאמר לה זאת): "המשפחתיות שלך לא משתלמת, לא כדאי לפגוע בפרנסתנו בשבילה", אישתך תבין שֶדֶר שלא נוסף, שנמצא מתחת לפני השטח: "הקשר שלי עם העבודה חשוב לי יותר מהקשר איתך, את לא מספיק חשובה לי". כי מבחינת אישתך המשפחתיות והיא הינו הך. בנוסף, יתכן שאישתך תזלזל בערך העבודה והמרחב האישי שלך, כי היא באמת לא מבינה: "מה כל-כך נורא להפסיד יום עבודה בשביל מטרה כה נעלה של חיזוק הקשרים המשפחתיים". אולי העניין יושתק עכשיו, ותסעו בסופו של דבר ביחד לחתונה, אבל ישבו ברכב שני אנשים כואבים – בעל שהכריחו אותו ליסוע לחתונה שאין לו בה כל עניין ואישה שמרגישה שניצלה את בעלה וקיבלה ממנו מתנת חינם.

זה נראה שלמרות הכאב של שניכם לכאורה יש פה רווח – שלום הבית. אבל – קונפליקט שלא פותרים באופן יסודי יעלה ויצוץ שוב והכאב של הויתור יבוא לידי ביטוי (ובגדול) בקונפליקט הבא. אלא שבפעם הבאה אתה תרגיש פחות מחוייב לוותר, ותחשוב: "אני וויתרתי כבר בפעם הקודמת – עכשיו הגיע תורה לוותר" וכל צד יצפה שהשני יוותר לו. בהתנהלות כזו של "ויתורים לא אמיתיים", כלומר: ויתורים שנעשים בלב לא-שלם, אין הכלה והבנה של בן-הזוג השני, יש רק ראיה צרה של "מה האינטרס שלו, מה האינטרס שלי ומי ינצח בויכוח הזה" או "מי יצליח לסחוט את הויתור עכשיו", מעין תחושה של תחרות הורדת ידיים. במצב כזה- בן הזוג שוויתר חש מובס, מעין תחושת קורבן וברור שהמוטיבציה שלו לוותר ו"ללכת לקראת" בפעם הבאה – תקטן, כי הוא מרגיש קטן, "פראייר". גם הצד שוויתרו לו מרגיש ש"עשו לו טובה" ולא באמת הבינו והזדהו איתו, לא נעים לו להרגיש "סחטן". ניתן לסכם ולומר- שני הצדדים יוצאים מפסידים!

אפשרות שניה: הבנה שאין כאן אינטרסים אישיים וצרים אלא צרכים בסיסיים והכרחיים. צרכים שונים שנובעים מתפיסה שונה של הזוגיות. מתוך כך תוכל להתבונן בעין טובה, להיכנס לנעליים של השני ולחשוב "הפוך על הפוך". אתה מתייחס לצורך הזה של אישתך כסוג של "טורדנות", אבל בעצם ניתן לראות את הדברים אחרת, בהסתכלות חיובית יותר: תראה איך אישתך חשה קשר עמוק אליך! היא לא מסוגלת להופיע בחתונה (הנידחת!) בלי ה"עזר כנגדה" שלה.

תראה עד כמה היא זקוקה לך, לקשר חם ולתחושת "ביחד". הצורך בתחושת "הביחד" הוא צורך קלאסי של נשים ובפרט, במערכת זוגית. אני בטוחה שגם אתה מתייחס לעבודתך בכובד ראש מתוך תחושת אחריות על פרנסת הבית ואכן, גברים רבים תופסים כך את מקומם בזוגיות. בעצם לשניכם יש כוונות טובות , כוונות שמוּנעות מתוך מחשבה של: "אנחנו חלק ממערכת זוגית, תורמים לה את חלקנו ורוצים להרגיש בה טוב". 

אין כאן צד אחד שצודק וצד אחר שטועה – שניכם צודקים! לשניכם יש ציפיות לגיטימיות מהזוגיות שלכם! על מנת שהציפיות שלכם יצעדו יחד בשלום צריך- לתאם אותן, כלומר - לשוחח ולהסביר. האישה תסביר עד כמה חשובה לה המשפחתיות ומה הן ההשלכות של המשפחתיות הזו על תפקודה בבית, למשל: "ארגיש שמחה יותר וקרובה אליך יותר אם תכבד את הצורך המשפחתי שלי, ארגיש חלק ממך אם תכבד ותוקיר את המשפחה המורחבת שלי וחשיבות הקשר שלי איתה". הבעל יסביר עד כמה חשובה לו העבודה לתפקודו בבית – "אני מרגיש בעל טוב ואחראי שדואג ופועל לרווחת אשתו וילדיו, ובנוסף, העבודה נותנת לי מרחב להרגיש את ערכי העצמי, העבודה נותנת קצת אוורור מהבית וממשימותיו וכאשר אני חוזר לבית מהעבודה אני מלא בכוחות חדשים להשקיע בבית ובעיקר בבני הבית ".

שיחה כזו היא בונה ורצינית, בצורה של תקשורת כזו כל אחד מכם פתוח לקבל גם דברים שנראים בעיניו מפתיעים, לא צפויים ואולי אפילו "הזויים". כך תוכל להסביר לאישתך את כוונתך, עד כמה חשוב לך יום העבודה, ומאידך אישתך תוכל להסביר לך עד כמה חשובה לה המשפחתיות. כמובן ששיחה זו צריכה להתבצע בזמן ובאווירה מתאימה (שקט, רוגע, קפה ועוגה...). מתוך שיחה כזו תגיעו יחד להבנה של הצרכים של כל אחד מבני הזוג ואחרי ההבנה – גם אם נעשה ויתור (כי בכל זאת אי-אפשר להיות בו זמנית גם בחתונה וגם בעבודה והויתור לכאורה, הכרחי כאן) , הויתור ייעשה בשמחה, מתוך הבנה שהיום אני מוותר כי השתכנעתי שזה חשוב לך כל-כך ואני רוצה מאוד שיהיה לך טוב.  ביום אחר את תוותרי לי כי את מכירה בכך שצרכי שונים משלך וגם את רוצה בטובתי. ויתור כזה לא נותן תחושה של צער או הפסד - ויתור כזה נותן תחושה של שלמות עם ההחלטה, הרגשה שעשיתי את הדבר הנכון ביותר למען בן-זוגי ולמען הזוגיות שלנו. שלמות כזו מביאה לשמחה בוויתור! שתזכו תמיד לשמוח זה בזו, וזו בזה!!

שרית יורב - מנחת נישואין, מרכז י.נ.ר-יועצי נישואין רבניים sarityorav@gmail.com