יקר בישראל - מי אשם?

דו"ח שפרסם בנק ישראל מעגן בעובדות את התחושות של כולנו. המחירים בישראל יקרים.לבלוגר הבית של תכל'ס ברור מי אשם.

אמיר וייטמן , כ"ז בטבת תשע"ב

סופרמרקט. אילוסטרציה
סופרמרקט. אילוסטרציה
פלאש 90

בנק ישראל פרסם בשבוע שעבר דו"ח בו הוא מאשר את מה שכתבתי בבלוג זה לפני כשנה, החיים יקרים מאוד בישראל. טוב, זה לא חידוש גדול, היום כולם כבר יודעים את זה.

קריאת הדו"ח מפתיעה מעט בכך שהיא מצביעה רק באופן חלקי על הבעיות. יש גם לפחות אמירה לא מובנת אחת על פיקוח מחירים, למרות שמוסכם על כולם בקהילה המקצועית שזה דבר רע. אמנם הדו"ח אומר שהגורם העיקרי ליוקר המחיה הינו חוסר היכולת לייבא מוצרים לארץ, אבל הוא נשאר מעורפל בנוגע לרגולציה הנהוגה בתחום. למשל, הדו"ח כן אומר ש"מבנה משק החלב אינו תחרותי", אבל לא ממש נכנס לסיבת חוסר התחרותיות הזאת, שהיא קיום של החקיקה בתחום בכלל וקיום "מועצת החלב" בפרט, הגוף הסטטוטורי בענף, שהגדרת תפקידו, למעשה, היא חיסול התחרות. הדו"ח נמנע מלהגיד את מה שצריך, כלומר שיש לבטל כליל את המכסים, המכסות והסובסידיות וגם את כל שלל המועצות בתחום החקלאות, שחונקות את השוק ולא מאפשרים תחרות חופשית. כנראה שיש לדו"ח הזה ניחוח פוליטי. כנראה שבנק ישראל לא רוצה לריב יותר מידי.

דרך אגב, למרבה ההפתעה, חוסר תחרותיות זו לא רק פוגעת בצרכן הישראלי, אלא, בסופו של דבר, גם בלא מעט יצרנים מקומיים.

קודם כל היצרנים הקטנים כמובן. הם לא יכולים להתחרות משום שלא ממש נותנים להם להתחרות. נסו לפתוח עסק של גידול עופות לצורכי ייצור ביצים, למשל, ותבינו על מה אני מדבר. פשוט "מועצת הלול" לא תתן לכם או שהיא תהפוך את פתיחת העסק לסיוט מתמשך ותתייאשו לבד. בנוסף, למרבה האירוניה, אפילו המונופולים בתחום המזון בישראל נפגעים באופן עקיף מן המצב הזה.

ישראלים יודעים היטב לייצא לחו"ל מוצרים רבים ומגוונים, אבל דווקא בתחום המזון, הייצוא דל יחסית. וכל כך למה? פתאום אנשי העסקים הישראלים שהצליחו לכבוש את העולם בתחומים כל כך רבים לא מצליחים למכור מוצרים פשוטים יחסית?

התשובה גם פשוטה: מחקרים רבים מוכיחים שתחרות מגדילה את היעילות ואת הפריון. ככל שהתחרות גדולה יותר, כך הפריון עולה יותר. כאשר יצרנים מקומיים נהנים מ"שוק מוגן" פרוטקציוניסט עם רמת תחרות נמוכה, כפי שזה המצב בשוק מוצרי המזון בישראל ברוב הענפים, התמריץ שלהם להתייעל ולהשתפר נמוך יותר, ובאמת רמת המוצרים של אותם יצרנים נמוכה יותר ממה שהיא היתה יכולה להיות בתנאי שוק תחרותיים. התוצאה היא שאמנם היצרן הפרוטקציוניסט מצליח לשלוט על השוק המקומי, אבל קשה לו יותר להצליח מחוץ לגבולות אותו שוק. לאורך זמן, הוא יורה לעצמו ברגל ולא מפתח את הכישורים הנדרשים בג'ונגל העסקי. ביום מן הימים, כאשר השווקים ייפתחו, סביר להניח שהוא ייעלם או ייבלע על ידי מתחרה, כפי שקרה לכמעט כל התעשייה במזרח אירופה לאחר נפילת הקומוניזם בשנות ה-90, למשל.

מעניין גם לראות שבאותם תחומים בהם כן יש רמת תחרות סבירה ושוק חופשי יחסי, כמו למשל ביגוד והנעלה, אכן התאוריה מוכיחה את עצמה במציאות: רמת המחירים נמוכה, יש היצע גדול ומגוון והמצב, בסך הכל, לא רע.

אתם רוצים דוגמה מהדו"ח שקשורה לאירועים של השבוע? ראו את מקרה תעשיית הטונה. הדו"ח מצביע על רמת מחירים גבוהה יחסית בדגים. ומה גילינו השבוע? שתעשיית הטונה המקומית, בסיוע פוליטיקאים כסילים, דופקת את הצרכן הישראלי בתואנות שווא.

הנה דוגמה לאיך מרוששים את עם ישראל, תעשייה אחר תעשייה, מוצר אחרי מוצר. ואחר כך מתלוננים שקשה ויקר לחיות פה. ברור שקשה: לא נותנים לאנשים לחיות פה!

עוד נקודה: כל השוואות המחירים נעשות אל מול שאר מדינות ה- OECD, אבל צריך לדעת שגם שמה לא הכל וורוד, וגן שמה יש פרוטקציוניזם, אם כי פחות מאשר פה. אילו העולם היה משלים את תהליך הליברליזציה של המסחר הבינלאומי, רמת המחירים לצרכן של כמעט כל המוצרים היתה הרבה יותר נמוכה וכולנו היינו הרבה יותר עשירים.

על העולם קשה להשפיע, אז בואו לפחות נתחיל עם עצמנו ונוריד את הפרוטקציוניזם כחול-לבן לאפס.