ביום העיון השתתף גם ח"כ זבולון אורלב יו"ר הועדה לשלום הילד בכנסת, ובמהלכו עלתה המסקנה העיקרית כי יש להגביר ההגנה על ילדים ובני נוער מחשיפה פוגעת בתקשורת, ולוודא אכיפת החוקים וכן האמנה שגיבשה הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו.
בקהל שגדש את האולם היו פסיכיאטרים לילדים ומבוגרים, פסיכולוגים קליניים, עובדים סוציאליים משירותי הרווחה, אנשי טיפול מתחום בריאות הנפש, פרקליטים, יועצים חינוכיים ואחרים.
ח"כ אורלב ציין, כי נענה ברצון להשתתף ביום עיון חשוב זה, זאת משום שהוא בין אלה המתריעים בשער בצורך להגן על ילדים ובני נוער, בעולם בו משקל התקשורת הולך ועולה, ותכניות הריאליטי כרוכות באינטרסים חזקים ובכסף גדול.
לדבריו "יש לנו חוקים טובים, אך ישראל מסרבת להפוך את האמנה הבינלאומית לזכויות הילד לחוק, כי עליה לסגור הרבה חורים ברשת ההגנה, כשאחד הגדולים שבהם הוא התקשורת”. אורלב סיפר שהגיש הצעת חוק פרטית להקמת נציבות לזכויות הילד - גוף ממשלתי שירכז את כל הטיפול בהגנת קטינים.
ד"ר גדי לובין - ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, עמד על חשיבות קיומו של יום עיון זה כי דנים בו בתחום חדש ולא מוכר, כשרק בעוד כמה שנים נדע מהי השפעתן האמיתית של תוכניות הריאליטי על הרווחה הנפשית של הילדים, אלה שמשתתפים ואלה שצופים. ד"ר לובין מיצר על שהמדיה ובעיקר הטלוויזיה איננה חושפת עולמות תוכן עשירים, והוא דורש ליווי פסיכולוגי ומיון לילדים המשתתפים ויצירת איזונים בתכנים.
גב' חנה סלוצקי – עו"ס ראשית לחוק הנוער במשרד הרווחה, אמרה שקולם של הפסיכיאטרים לילדים ונוער צריך להישמע יותר באשר לילדים שנחשפו לטראומה - ילדים שנפגעו מאלימות, מפגיעה מינית, שהיו עדים לרצח במשפחה, שסיפוריהם נחשפים בחדשות, או שמראיינים אותם כשהם תחת השפעת הטראומה תוך ניצול ציני של מצבם. הגנה על קורבנות קודמת לזכות הציבור לדעת. יש להגן גם על הילדים הצופים שנחשפים לפרסומים הקשים הללו ותוהים וחוששים שמא זה יקרה גם להם. סלוצקי ציינה כי יש להתייחס גם לאינטרנט ולפייסבוק בעולם בו היטשטשו הגבולות בין האישי לציבורי, ולעודד פיתוח אמצעי הגנה מפני חשיפה פוגעת של ילדים באמצעי התקשורת.
ד"ר יעקב פולאקביץ – מנהל המרכז לבריאות הנפש טירת כרמל ומומחה בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר, ציין כי כשרצו להכניס פרה לבית "האח הגדול" קמה צעקה של משרד החקלאות במטרה להגן על הפרה ולמנוע התעללות בבעל חיים, השאלה היא מי מגן על ילדים ובני נוער בתכניות ריאליטי שהם מציאות חצי מדומה, כמו סופר נני, משפחה חורגת ועוד. אלה תכניות שמתיימרות לפתור בעיות אך בדרך חושפות את הילדים בצורה משפילה ופוגעת, ובניגוד להוראת החוק הקובעת שאין לפרסם תצלומו של קטין כאשר זה יכול לבזותו, וכל זאת רק כדי לספק את תאוות ההצצה של קהל הצופים. גם חשיפת ילדים בחדשות, כמו למשל תמר פוגל בת ה- 12 שבני משפחתה נרצחו באיתמר, שרואיינה עוד בתוך ימי האבל, כאשר דרישת התקשורת ממנה (לצרכי הרייטינג), לשתף את הציבור שוב ושוב באירוע הנורא, עלול להיות טראומתי.
ד"ר פולאקביץ הביא ציטוטים של חוקים שאמורים להגן על קטינים, כאשר ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים. אך הקטינים אינם מוגנים במקרה שהוריהם מעדיפים אינטרסים אחרים, וחושפים אותם חשיפה חסרת גבולות על בעיותיהם, ומאפשרים לתקשורת הצצה לעולמם הפרטי, בביתם - המקום שאמור להיות השמור ביותר. אותם קטינים צריכים אח"כ לחזור לביה"ס שם עלולים להיות חשופים ללעג החברה, ולעבור תהליך שהשלכותיו ארוכות הטווח אינן ידועות. מכאן ד"ר פולאקביץ הגיע לשאלה מה תפקיד החברה בהתרה או במניעה של חשיפת ילדים בתקשורת, שלא בהכרח מבחירתם, וקביעת הסטנדרטים ההולמים ע"י המחוקק.
מיכל הרשמן שטרית – דוקטורנטית לתקשורת באוניברסיטת חיפה, דיברה על חשיפה עצמית המונית בתכניות מציאות, ואמרה שבתוך אמצעי התקשורת הנראות של הטלוויזיה היא הגדולה ביותר, והשפעתה חיובית ושלילית. מצד אחד – תכניות הריאליטי משתפות אנשים מהפריפריה, נכים, הומוסקסואלים ולסביות, מגזרים שונים, ותורמות להעצמת קבוצות מוחלשות. מצד שני - בתוכניות ריאליטי שהן מציאות מבוימת, מתועדים אנשים רגילים שאינם שחקנים, בסיטואציות בהן הם פותחים את אשר על לבם ברמת חשיפה קיצונית, בפני קהל גדול ואנונימי, במטרה להשיג פרס ו/או פרסום. השליטה שלהם בחשיפה היא מינימלית, כאשר יש חשש שייכשלו במשימה ואולי אף יושפלו, וחלקם יתקשו לחזור לחיים רגילים לאחר סיום התוכנית. אחד מהמחירים של המשתתפים הוא וויתור על פרטיות, ובתקופה זו כאשר רבים כל כך משתתפים וצופים בתכניות ריאליטי, אנו עדים לכך שהפרטיות – זכות בסיסית של כל אדם, הולכת ונעלמת. לתכניות אלה יש אחוזי צפייה גבוהים, ללא הבדל סוציואקונומי, כאשר צעירים צופים יותר ממבוגרים. יש לזכור כי לא רק לאמצעי התקשורת אלא גם לצופים יש אחריות ברמה האישית, החינוכית והחברתית.
אורלי לבון – פסיכולוגית ראשית של המרכז לבריאות הנפש טירת כרמל, אמרה שבתכניות ריאליטי יש טשטוש גבולות בין מייצג למיוצג, מה שמאפיין את הפוסט-מודרניזם. הצפייה של ילדים בטלוויזיה ועידן המחשבים, מקצרת את הילדות ומביאה אותם להתנהג כמבוגרים, אך בנפשם הם עדיין ילדים. שואו ביזנס וילדים תמיד הלכו ביחד (למשל מוצרט בן השש, שירלי טמפל ועוד), אך בז'אנר הריאליטי גבולות המותר והאסור מטושטשים. אין ספק כי ילדים צעירים אינם בשלים להתמודד עם המתח והכאב מול מיליוני צופים. המבוגרים – הורים ומפיקים כאחד, מוכנים לעשות רווח על גבם של הילדים, והתירוץ שלהם כי הילדים בוגרים יותר מגילם הוא חלק מביטול ההתבגרות. השימוש בילדים בתכניות ריאליטי ובסרטים הופך קיצוני יותר ויותר, ומזכיר את תקופת הגלדיאטורים ברומא, שם הם נלחמו זה בזה או בחיות מסוכנות כדי לשעשע את ההמונים, וכאשר גלדיאטור נפצע או אפסו כוחותיו, הוא היה תלוי ב"רייטינג" של הקהל, שהיה מסמן עם האגודל ב"לייק" כמו בפייסבוק (כלפי מעלה או מטה) אם יחיה או ימות. הורים ומטפלים צריכים להבין שתכניות ריאליטי מזיקות לילדים ויש לשמור עליהם ועל ילדותם.
ד"ר אנטולי קוסוב – מנהל מחלקת נוער במרכז לבריאות הנפש טירת כרמל, היה המנחה של פאנל המומחים. ד"ר קוסוב ציין את העימות המתמשך בין אמצעי התקשורת והציבור, בשאלה שנותרה פתוחה – מי מנצל ומי מנוצל. פנל המומחים ענה לשאלות רבות מהקהל שהגיב בתחושה של הזדהות עם הצורך בהגנה על קטינים.