שלוש עולות עם סיפור חיים מעניין, זו הייתה המטרה. בדרך אליה שמעתי אינספור סיפורי עולות, חדשות וגם ותיקות, מארצות ארצות שונות, שהביאו אותי למסקנה אחת: תנו נא את עיטור העוז לכל אחת מהן! כל אחת שעזבה את משפחתה, את חבריה ואת כל המוכר לה כדי לנחות בארץ זרה, שאמנם אבות אבותיה חיו בה, אבל לא פשוט בכלל לחיות בה כיום. בלי להכיר את השפה, בלי לדעת איך מתמודדים עם הלחץ התמידי בה ועם החדשות שממלאות את כותרות העיתונים מדי בוקר שהיו יכולות לפרנס יבשת שלמה. כל אחת שעלתה – בהחלט ראויה לכל ההערכה.
סיפוריהן של שלוש נשים נגעו ללבי במיוחד ועליהן בחרתי לספר בכתבה זו. על ארץ ישראל שלהן, שנקנתה בדם ובדמעות, כמו גם בתפילה, באהבה ובהרבה הרבה אמונה.
תהליך של בישול
הלנה מנדלסון (31), רופאה מתמחה, עלתה לארץ מיד כשסיימה את לימודי הרפואה בנורבגיה, ארץ הולדתה. כבר מגיל קטן ארץ ישראל והיא לא היו זרות, אך משנה לשנה הן הכירו יותר ויותר.
"גדלתי בקהילה היהודית בנורבגיה, אמנם קהילה קטנה אך פעם בשבוע אחר הצהריים היינו לומדים שם תורה, יהדות וקצת עברית. לא כדי להבין אלא יותר כדי ללמוד איך לקרוא בסידור", היא מספרת. "בגיל תשע הצטרפתי לבני עקיבא. לא כולם היו דתיים בקהילה אבל כולם היו הולכים לבני עקיבא, כדי להרגיש בבית".
כבר מגיל חמש עשרה הפכה הלנה למדריכה במחנות התנועה, ובעקבות מסעותיה הכירה יהודים מכל רחבי אירופה. עם סיום התיכון, עשתה את הצעד המכריע ונסעה מטעם בני עקיבא לשנה לארץ ישראל. בתכנית: חצי שנה של לימודי יהדות באוניברסיטת בר אילן, קצת התנדבות בקיבוץ, קצת בצה"ל, שבועיים במדרשה וגם לימודי הדרכה כדי שתוכל להמשיך וללמד עם שובה לאירופה. "במשך השנה הזו לא הרגשתי שאני מוכנה לעלות לארץ אלא שזה כנראה יהיה משהו שאשקול ברצינות בהמשך. ידעתי תמיד שארצה להתחיל ללמוד בנורבגיה". אך כשחזרה לארץ הולדתה חשה הלנה בשינוי הגדול שחל בה בעקבות השהיה בישראל. "כשחזרתי לנורבגיה רציתי לחזור לארץ. הרגשתי שהשתניתי בזמן הזה ואילו אנשים בנורבגיה נשארו אותו הדבר. זה היה כמו תהליך של בישול", היא צוחקת, "עד שבסופו של דבר החלטתי שלעלות לארץ ישראל זה משהו שהייתי רוצה לנסות".
ארץ ישראל הייתה משהו שדיברתם עליו בבית?
"תמיד היה ברור לכולנו שמבחינה משפחתית זה לא יהיה קל לעלות לארץ ישראל ולכן נשארים בנורבגיה. אבל זה לא האידיאל".
מה בסופו של דבר הביא אותך לכאן?
"כל מה שקיבלתי בקהילה היהודית לאורך השנים. אחרי המפגש שהיה לי עם החבר'ה היהודים מאירופה הבנתי שחסר לי משהו והייתי רוצה שהילדים שלי יגדלו עם יותר יהדות וחינוך יהודי ממה שאני קיבלתי. כשהתחתנתי חשבנו שזה יהיה נכון שאני ובעלי נקבל את ההחלטה ולא נעביר אותה לילדינו. רצינו גם לגור באותה המדינה עם הנכדים שלנו, דבר שלא ממש ראינו אותו קורה בנורבגיה".
הלנה אמנם חשבה לעלות לארץ כשעוד הייתה רווקה, אך משפגשה את בעלה, אספן, גם הוא רופא ובן הקהילה היהודית בנורבגיה, הם החליטו שזה צעד שכדאי לעשותו יחד. "כשהחלטנו להתחתן היה ברור לנו שאנחנו רוצים לגור בישראל. כבר במהלך הלימודים החלטנו לעלות, אך בעלי חיכה לי עד שאסיים את הלימודים כי לא הייתה אפשרות להמשיך אותם בארץ".
הלנה סיימה את מבחני הרפואה בנורבגיה, ועם בנם הבכור בן השנה עלו בני משפחת מנדלסון לארץ שהם אינם מכירים את שפתה. לאחר לימודים באולפן רגיל ובאולפן רפואי היא חזרה שוב על המבחנים הקשים. "הסגנון של המבחנים בנורבגיה ובארץ הוא שונה", מסבירה הלנה, ובכל זאת, על אף קשיי השפה גם היא עברה את המבחנים בהצלחה.
אחד עשר חודשי לידה
את התמיכה המשפחתית שכה חסרה לה היא מקבלת מיהודים נוספים שעלו לארץ מארצות סקנדינביה, אותם הכירה עוד בבני עקיבא בגולה. "הם קצת גם כמו המשפחה שלנו. לא רק חברים".
לפני פחות משבוע ילדת את ילדך השלישי. עם כל האושר שבלידה העול הכלכלי - גם הוא גדל. לא צצים הרהורי כפירה... לו הייתי רופאה בנורבגיה... תנאים, שכר גבוה וכו'?
"אי אפשר לעלות מנורבגיה עם גישה שאני הולכת להרוויח כאן או לעשות בדיוק את אותו הדבר כמו שם", אומרת הלנה, אף על פי ששתינו יודעות, למשל, על מענקי הלידה הגבוהים שמקבלים בארץ הולדתה או על אחד עשר חודשי חופשת הלידה שמקבלת שם האישה, בנוסף לחודש החופש שמקבל הבעל. "אנחנו עלינו בזמן טוב, כי עדיין לא הספקנו להתרגל לתנאים הטובים שם. בעלי אמנם כבר עבד שם אך אני עדיין לא, מכיוון שלמדתי באותה התקופה. הוא קיבל במקומי שמונה חודשי חופשת לידה, אז כן יצא לנו לחוש את החיים הטובים. אבל לא חשבנו בכלל על השיקולים הכלכליים, כי אם חושבים עליהם – לא מגיעים לארץ. ברוך ד' אנחנו חיים טוב כאן, אמנם לא יוצאים לחופשת סקי אבל הילדים שלנו שמחים, יש להם חברים טובים ולנו יש עבודה טובה". הסוד, אומרת לי הלנה, הוא "לא להשוות יותר מדי ולדעת שאפשר להסתדר פה".
להגיע אל המנוחה והנחלה
בשביל חגית מנשה (25), מצאצאי שבט המנשה שהגיעה עם משפחתה מצפון מזרח הודו, ההורים קיבלו את ההחלטה הגורלית לעלות לארץ ישראל כשהייתה כבת שמונה.
מה את זוכרת ממקום הולדתך?
"גרנו באזור כפרי, בין המון יערות. לכולם בכפר היו שדות והם התפרנסו מחקלאות. הכול היה נעשה בעבודת יד. לא היה כביש שהגיע אלינו אלא רק שביל עפר, ובערך פעם בחודש היה מגיע רכב לאזור. הכול היה ירוק והבתים היו מעץ. אבי היה מזכיר הכפר". בכפר ההודי הם חיו יחד, יהודים ונוצרים, ולצד בית הכנסת הייתה גם כנסייה.
מתי הורייך החלו לדבר על עלייה לארץ ישראל?
"אבא ואימא חזרו ליהדות בגיל שבע עשרה ואנחנו גדלנו לתוך הזהות היהודית. ההורים שלי תמיד רצו לעלות". משפחתה של חגית הייתה מבין העולים הראשונים מבני שבט המנשה והשתכנה בנווה דקלים אשר בגוש קטיף. "קיבלו אותנו מאוד יפה ומיד הסתדרנו עם הישראלים. הגעתי לכיתה א' כדי ללמוד קרוא וכתוב ואחרי חצי שנה העלו אותי לכיתה ג', ללמוד עם בנות גילי".
חגית למדה בכיתה י"א באולפנה בנווה דקלים כשהחל הגירוש מגוש קטיף. "כשגרנו בהודו כל הזמן צחקו עלינו שאנחנו יהודים, ואפילו רצו לשרוף את הבית שלנו. עברנו בהודו המון מקומות מגורים, כי בכל מקום הציקו לנו כיהודים. תמיד ההורים שלי אמרו שנעלה לארץ ישראל, נקים את הבית שלנו ונגיע סוף סוף אל המנוחה והנחלה. אבל עד שהם עלו ובנו בית בארץ ישראל והתבססו כמה שיכלו וחשבו שהנה הם הגיעו אל המנוחה והנחלה, פתאום הרסו להם את הכול. הם לקחו את זה קשה ובעקבות כך המצב הבריאותי של שניהם הידרדר. אבי קיבל אירוע מוחי ועכשיו הוא בבית, חצי משותק. הם חשבו שהנה הם הגיעו לארץ ישראל ולא יגידו להם ללכת מכאן יותר. הם הגיעו לארץ בני יותר משלושים והתחילו הכול מחדש. ופתאום מעל גיל ארבעים לאבד מקום עבודה ולהתחיל הכול שוב מחדש - זה קשה".
חזרת לבקר את המשפחה שנשארה מאחור בכפר הולדתך?
"לא, זה קשה מדי בשבילי. כל המשפחה שלנו מלבד הוריי נמצאים שם. ולחזור משם לארץ זה כמו להתחיל לחוות את כל הפרידה מחדש. זה לא כמו ישראלי שטס להודו לטייל, אין לו שם אחריות והוא חוזר לארץ. שבע עשרה שנים לא ראיתי את המשפחה שם, ולפני שטסים צריך להתכונן לכך היטב מבחינה נפשית".
לרכישת מנוי לפנימה לחצי כאן
