אחד הדברים שתמיד משעשעים אותי זה הוא המראה של ההורה הצורח במלוא גרון על ילדו "אבל למה אתה צועק?" או לחילופין נותן לו 'פליק' הגון ושואל "אבל למה אתה מרביץ?"
אין אדם שלא היה רוצה כי ילדיו יהיו מחונכים ונעימי הליכות אך לו היינו מונים את הסיבות להתנהגויות מסויימות של ילדינו היינו מגלים שזה בסך הכל מה שהם ראו בבית ואם זוהי הדוגמא אותה קיבלו, הכיצד ייתכן שנצפה מהם לנהוג אחרת...
לא אחת תשמעוני אומרת שילדים הם המראה של ההורים ואף על פי שאמונים אנו על חינוכם, לעיתים נדמה שדווקא הם אלו הבאים ללמד אותנו דבר או שניים על עצמנו. כאשר אני שומעת אנשים שאומרים שיש ילד ספציפי שרק הוא מצליח להוציאם מהכלים, מיד אני שואלת: ונכון שהוא גם הכי דומה או מזכיר לכם את עצמכם? התשובה בדרך כלל אינה מאחרת לבוא. ואכן, דווקא הילד שדומה לנו ביותר,הוא גם זה שדורך על נקודות התורפה שלנו ואף עשוי להביא אותנו לאיבוד שליטה מוחלט. עצם ידיעת המחלה, היא כבר מחצית הרפואה ואכן, לו נבין שילדינו מגיל צעיר מאוד רוכשים את מיומנויות התנהגותם בצורה ויזואלית ובדרך של חיקוי אובייקט, על ידי התבוננות בנו, המבוגרים, גם אולי נשכיל לנסות לתקן אנו את עצמנו הרבה לפני שנבקש מילדינו להיות מתוקנים.
חשוב שנבין שכאשר אנו באים לחנך את ילדינו, המרכיב החשוב ביותר הינו דוגמא אישית המתחילה בכך שכשילד צועק, ההורה ייגש אליו בשקט, כשהדגש הינו על השקט, ובסמכותיות ויאמר לו שהוא לא מוכן לשמוע אותו צועק. לעומת זאת, כאשר האב צועק בכדי שילדו לא יצעק ישנו מסר כפול מובהק המבלבל את הילד השואל את עצמו האם באמת לא זו הדרך, שכן רואה הוא את אביו מזדעק בעצמו. מסרים כפולים הינם חורבן החינוך שכן הילד העומד מולם אף פעם לא באמת יודע מה נכון ומה לא, מה שבדרך כלל יוביל לקומדיה של טעויות.
אם באמת רצוננו לחנך את ילדינו, נחשוב בעצמנו מה היינו רוצים שהילד ילמד מאיתנו ומה חשוב לנו שייקח הוא לתשומת ליבו. ברגע שאנו יודעים מה היא מטרתנו נשתדל שדברינו לא ישלפו מן המותן אלא יאמרו לאחר מחשבה של רגע או שניים. כמובן שלצעוק אף פעם לא מועיל כי כידוע "דברי חכמים בנחת נשמעים" למעט מקרים בהם חובה לעצור את הילד כאשר אנו רואים אותו עושה דבר מה מסוכן. ועוד, לו רק נתחיל לשים לב לאותם דברים שמרגיזים אותנו במיוחד אצל ילדינו, מהר מאוד נגלה שאלו בעצם אותם הדברים שעוד לא תיקנו בעצמנו.
ודבר אחרון נסו לדמיין לעצמכם עד כמה לא פשוט לילד אשר שומע מפי הוריו מסר אחד ורואה במעשיהם מסר אחר, וכמו שסיפר בחור שעזב את עולם התורה : "כל שבוע אבא היה מבקש שאכין דבר תורה בפרשת השבוע לסעודה שנייה של שבת. כאשר היה מבקש אבי שאומר את דבריי, הייתי עושה זאת בהתלהבות גדולה ולאחר הכנה מדוקדקת, אומנם תוך כדי דיבורי היה מבקש אבא שיעבירו לו את הסלט ואז אחרי רגע, שיעבירו את החמין, ואחרי שני רגעים שיעבירו את השתייה, כל זאת תוך כדי שהוא עוצר אותי פעם אחר פעם אחר פעם. עם הזמן פשוט הבנתי שדברי תורה בכלל לא באמת חשובים אז בעבור מה אמשיך להשקיע?"
חשוב שנזכור שילדינו באמת ובתמים רוצים לשמוע בקולנו ולמלא את רצוננו וזאת אם רק נאמר דברים ברורים ושאינם משתמעים לשני פנים.
חגית אמאייב, יועצת נישואין ומשפחה, מטפלת גוף-נפש ובאתר הבית "בשניים ויותר"
www.b-two.co.il.