"הרגולציה - חסם לתחרות"

בלוגר הבית של תכל'ס לא מאמין בנחיצותה של רגולציה, וסבור כי התוצאה המיידית שלה כמעט תמיד היא חסימת התחרות בשוק.

אמיר וייטמן , ט"ו באייר תשע"ב

מדדים
מדדים
פלאש 90

בעלון פרשת השבוע (פרשת אמור) של "שבת בשבתו", התפרסם מאמר מעניין מאוד של הרב עמיחי גורדין, ר"מ בישיבת "הר עציון", בדבר השחיתות השלטונית, טוהר המידות ואלדד יניב, אותו אדם שייסד את "השמאל הלאומי", סביב הווידוי שלו על מקומו במערכת ההון-שלטון. המאמר מסתיים בקריאה למפלגה דתית-לאומית ישרה והגונה.

כמובן, אני רק יכול להיות שותף לקריאתו של הרב גורדין בקשר ליושר ולהגינות, אבל חוששני שהוא פספס את הנקודה המרכזית. במאמרו, הוא מצטט באריכות את דבריו של אלדד יניב, והדברים חשובים. כדאי להביא את החלק הרלוונטי פה:

"לא הפסקתי להסתחרר, מהכוח, מהשררה, מהעולם הזה שבאותו יום אתה בבוקר אצל פוליטיקאים, אחרי שעה אתה רואה את אנשי העסקים, תמיד יש להם בעיות רגולטוריות, תמיד יש להם בעיה עם השלטון, תמיד אתה פונה בשמם לשר, שהוא בעצם הלקוח שלך. יש הון ויש שלטון ומישהו צריך להיות הממיר, מישהו צריך לחבר בינהם. אני הייתי הכבל שחיבר ביניהם."

אלדד יניב הסיק מהבעיות שלו, שהן אמיתיות לחלוטין, את המסקנות הלא נכונות, אבל אני רוצה להדגיש שוב שיש בדבריו אמת גדולה. אכן לאנשי העסקים יש כל הזמן "בעיות רגולטוריות" והם כל הזמן מחפשים דרכים לעקוף את הבעיות. משם נולד באנגלית המושג cronyism, שהוא התרגום המדוייק יותר של המושג העברי המעורפל של הון-שלטון.

למה הכוונה?

מעבר לשאלה הכללית והפילוסופית סביב הזכות של צד ג' כלשהו, כולל המדינה, להתערב בחיי האדם הפרטי ובעסקאות הרצוניות בין אנשים בוגרים ושפויים, צריך להבין איך בדיוק רגולציה באה לעולם. לרוב, מדובר בשילוב בין פופוליזם, למשל כתוצאה ממחאה של הציבור סביב עניין כלשהו, אידאולוגיה סוציאליסטית ואינטרסים של אנשי עסקים מסויימים שרוצים להגביל את התחרות.

במילים אחרות, צריך לראות את הרגולציה כחסם לתחרות.

אני אתן דוגמה אישית על מנת להדגים. בזמנו, לפני מספר שנים, הייתי במשא ומתן עם חברה למסחר מקוון במט"ח כדי להיות הנציג שלה בארץ. בסוף לא התקדמתי עם זה, ב"ה, וטוב שכך, משום שמדובר בקזינו לכל דבר ועניין. דרך אגב, אני רוצה להזהיר את כל הקוראים שלא להתקרב לסוג כזה של פעילות. סטטיסטית, למעלה מ- 95% מהאנשים מפסידים כסף, וחלק גדול מפסיד את הכל.

צריך לציין שהחברה היום קיימת בישראל וכנראה מצליחה לא רע. בכל אופן, במהלך הדיונים שלי עם אנשי אותה חברה, הם הסבירו לי את צורת עבודתם: היות ומדובר בחברה בינלאומית גדולה שפועלת במדינות רבות, כולל ארה"ב ואנגליה, יש לה משאבים גדולים וכל האישורים מרשויות הפיקוח במדינות אלו וגם במדינות אחרות. ברגע שהם נכנסים לשוק חדש, הם רצים לבית הנבחרים המקומי על מנת ליצור רגולציה, בטוענה של "הגנה על הצרכן/משקיע", כאשר ברור להם שהם יעמדו בתנאי הרישיון. כמובן, חלק ניכר מהגופים המתחרים לא יוכלו לעמוד בעלויות הרגולציה ויצטרכו להפסיק את הפעילות שלהם, מה שיקטין את התחרות וייטיב עם אותה חברה.

בקיצור, מעבר למילים מכובסות ולאידאולוגיה, הרגולציה הינה לא יותר מאשר חסם לתחרות ודרך של העסקים הגדולים לחסל את העסקים הקטנים והבינוניים. לא סתם שווקים בעלי רגולציה כבדיה נוטים להיות מונופוליסטיים.

לכן, לא מעט אנשי עסקים אוהבים רגולציה משום שהיא מאפשרת להם לשגשג על חשבון המתחרים ועל חשבון ציבור הצרכנים, שנהנים מפחות תחרות, כלומר סובלים ממחירים גבוהים ומהיצע מוצרים קטן יותר ובאיכות פחותה.

הדוגמה שהבאתי היא לדעתי דוגמה מצויינת למה שאלדד יניב חש, בלי שיש לו כנראה את הכלים האנליטיים לבחון את התשובות האמיתיות לבעיה שהוא העלה.

הפיתרון הוא להפסיק את התערובתם של הפוליטיקאים והפקידים. לרוב, אין בהם צורך, אלא רק נזק. רגולציה היא חשובה ביותר, אך נעשית באופן טבעי ולא מושחת על ידי החברות והתחרות החופשית.

נכון, ברור שיש צורך באנשים טובים והגונים, אבל במערכת כלכלית חופשית מהתערבותם של פוליטיקאים, זה הרבה פחות משמעותי, משום שהפוליטיקאים לא צריכים לקבל כל כך הרבה החלטות ואין צורך להפגש איתם, לשחד אותם או לפחות לנסות להשפיע עליהם. פשוט, כל עוד לא פוגעים במישהו אחר, כל אחד חופשי לפעול לפי הבנתו, והצרכן מחליט מה טוב לו ומה לא טוב לא. ובאמת, מחקרים מוכיחים שמדינות ריכוזיות סובלות מרמת שחיתות יותר גבוהה (זכרו למשל את ברית המועצות כדוגמה קיצונית).

השוק החופשי הינו המענה ההכי טוב נגד השחיתות, משום שאין על מה להיות מושחת. כל השאר טפל.