ההיערכות לפינוי גבעת האולפנה, על רקע ההערכות שחוק ההסדרה לא יעבור, מעמידה אתגר מחודש לתומכי ותושבי יהודה ושומרון.
ציבור המלקק עדיין את פצעי ההתנתקות של גוש קטיף והקרב על עמונה, נדרש מחדש להתמודד עם מציאות מורכבת ומסובכת.
העצבים של הציבור הדתי לאומי עדיין חשופים, וכל אירוע כזה נותן הרגשה שאנחנו "הילד הטוב" של החברה הישראלית, בו ניתן לפגוע שוב ושוב כדי להתפרק מלחצי פנים וחוץ. החשש הוא שבהשפעות התגובות הפוסט-טראומטיות, הציבור יחזור על דפוסים קודמים של "ציבור מוכה", או יפתח תגובות קיצוניות כדי לא לחוות את אותן חוויות שנית.
כדי להתמודד נכון יש לחפש איזונים בהתנהלות וההתנהגות האמונית, ולייצר ההתנגדות והתמודדות בוגרת ואחראית.
חשוב לזכור שפינוי גבעת האולפנה זה עדיין רחוק מלהיות התנתקות, אבל אכן מדיף ריח רע של תקדים מסוכן. ללא התנגדות ציבורית נחרצת וחד –משמעית, עלול התסריט לחזור על עצמו, תחת המסווה של הפרקליטות ובג"צ, והחשש מהעולם ובתי הדין הבינלאומי בהאג.
הדילמה הקשה במיוחד. מחד- מאבק קיצוני מדי, עם תוצאה לא טובה, עלול לרפות ידים לחזק את התחושות הפוסט-טראומטיות, ולפתח תחושות של קורבן ולוזריות. מאידך, נחמדות והשלמה עם מהלך כזה עלולה לפגוע בתחושת הכוח הפנימית, ולהקרין חולשה גם כלפי חוץ.
יש לחפש דרך למאבק תקיף בפינוי, משהו בין מודל כפר דרום וגוש קטיף, ובין עמונה, ולשמור רזרוות של הפעלת כוח במידה ויתממש חשש הדומינו. חשוב לא להשתמש בשפה קיצונית קטסטרופלית, ולא להרבות באיומים והפחדות
האתגר הוא למצוא נוסחה של מאבק חריף, אשר יביא את המערכת לחשוב היטב לפני שהיא נוקטת גישה כזו כלפי ההתישבות, ומצד שני לא להגרר למאבק התאבדותי, גבעת האולפנה איננה ה"מצדה" של ההתישבות. לפי תקדים פינוי אדמות רוג'ייב, אכן הרבה אלוני מורה קמו ופרחו מאז, ולכן הרבה גבעות תצמחנה ותפרחנה בהמשך.
ברמה הפוליטית הפנימית יש הרגשה חזקה של "היינו בסרט הזה", תקדים שרון וקדימה. ראש ממשלה "חזק" כביכול, חש צורך משום מה לחזק את עצמו ע"י נשיאת חן בעיני השמאל, ומכשיריו הפרקליטות והבג"ץ. להיות בסדר עם העולם כדי לקבל לגיטימציה, ובסופו של דבר עלול ליפול בבור שזה לא מוליך לשום מקום. אין אפשרות אמיתית להסדר כלשהו עם הפלשתינאים, ולכן שום ויתור לא מרגיע אף אחד.
במובן הזה הדרך הנכונה להתמודד היא להזכיר לעצמנו שלא אלמן ישראל, ודווקא לאחר ההתנתקות של שרון והקמת קדימה, המציאות החזירה לשלטון ממשלת ימין. ממשלה שהפכה לימין מתון, נאום בר-אילן, ושוב חוזר התהליך שממשלה לא עומדת בלחצים ומשמאילה, הפעם בעקבות ממשלת האחדות עם מופז וקדימה. אם נתניהו ימשיך בכיוון תקום לו אלטרנטיבה, או בתוך הליכוד או מחוצה לו. ממהלך של "קדימה שמאלה", הוא לא יבנה,
ברמה החברתית, חשוב לזכור שההתישבות עצמה התחזקה מאז ההתנתקות, ובהתמדה, עקשנות, ואנרגיות חיוביות היא תרכוש בסופו של דבר לגיטימציה.
ראשית בתוך העם פנימה, ובהמשך בין אומות העולם. אובדן עשתונות במאבק אלים עלול להזיק. לא רק לדימוי של ההתישבות, אלא לסיכויי הצלחת המאבק. ההתמודדות הנכונה היא שילוב של מערכי הסברה ומאבקים חברתיים. סאטירה דוגמת לאטמה, פעילות "אם תרצו", ניצול נכון של הכלים הטכנולוגים של האינטרנט והפייסבוק, ומאבק אזרחי מגוון. גם בתחום המשפטי יש לגייס את טובי המוחות. גם אם חוק ההסדרה לא יעבור, הכיוון של חקיקה הדרגתית שתתן כיסוי משפטי להתישבות, היא הדרך הנכונה, ובסופו של דבר מהלך של החלת החוק הישראלי על שטחי C כפי שמציע נפתלי בנט.
בתחום המקצועי דרושה עבודת הכנה במעגלים שונים, החל במשפחות אשר מיועדות חלילה לפינוי, הישובים הסמוכים והרחוקים, ובמערכות החינוך.
לסיכום, יש לחפש דרך למאבק תקיף בפינוי, משהו בין מודל כפר דרום וגוש קטיף, ובין עמונה, ולשמור רזרוות של הפעלת כוח במידה ויתממש חשש הדומינו. חשוב לא להשתמש בשפה קיצונית קטסטרופלית, ולא להרבות באיומים והפחדות.
אסור שהמאבק יוביל לקרע עם מי שתומך בהתישבות, אבל סבור שכרגע אין ברירה אלא לפנות. לא מאבק של הכל או לא כלום, אלא זו עוד מערכה קטנה בסידרה של מערכות קטנות וגדולות הצפויות לבוא עלינו.