הרב אליהו זצ"ל
הרב אליהו זצ"לפלאש 90

שנתיים חלפו מיום הסתלקותו של מרן הרב זצ"ל ואנו עדיין חשים את הכאב באופן ממשי. מצודתו  של הרב פרושה הייתה על פני הארץ ואף ברחבי העולם כולו, אך כמי שזכה לחוות את נוכחותו וליהנות מקרבתו דבר יום ביומו, גדול אבלי שבעתיים.

בין הסיפורים המסופרים על הרב תופסים סיפורי הנסים מקום של כבוד, אך כמי ששהה עם הרב שעות רבות כל יום וחווה את המציאות הנסית הזו תדיר, חביב עלי מכל הסיפורים הוא מסירות נפשו על לימוד התורה.

על מסירות נפשו של הרב ללימוד התורה עמדתי מיד עם כניסתי לתפקיד כראש לשכתו. בשבוע הראשון לעבודתי עם הרב. טסתי עם הרב לצרפת לפרק זמן של עשרים וארבע שעות, כדי ללמד ולדרוש שם ב'יום שכולו תורה'. חיכו לנו שלושים וחמישה אלף יהודים הצמאים לדבר ה'.

זמן הטיסה המשוער הוא ארבע שעות וחמישים דקות. לטיסה לקחתי עמי מסכת בבא בתרא, המסכת שלימדתי בישיבה. הרב לקח עמו מסכת בכורות. התחלנו ללמוד, אני במסכתי והרב במסכתו. מזווית העין שמתי לב שהרב לומד גפ"ת: גמרא, רש"י ותוספות, מסיים דף ומדפדף לדף הבא, וחוזר חלילה. הרב התקדם במהירות ואני עוסק עדיין בדף הראשון של הפרק. אחרי שעתיים-שלוש, הרב כבר הגיע לדף כ"ח ופתאום התעוררה לו קושיה. ואני – עודני בדף הראשון.

"יש לי קושיה", פנה אלי הרב, "אך מאחר שאין שואלין למי שאינו עוסק באותה מסכת, שמא יטעה, אכניס אותך בסוד העניין. יש לי קושיה, אבל אין לי תירוץ. נחפש יחד". הרב פרש בפני את הסוגיה ולבסוף העלה את קושייתו. "כעת בוא וננסה למצוא תירוץ", אמר. התבוננתי וניסיתי להעלות תירוצים, אך הרב דחה אותם. במשך כמה דקות ניסיתי לתרץ וכל תירוצַי נדחו. לבסוף נכנעתי: "נו, אז מה התשובה?", והרב ענה בחיוך: "וכי למה שאלתי אותך? איני יודע, אין לי תשובה", והמשיך ללמוד.

נחתנו בצרפת בשדה התעופה המפורסם "אורלי". אחרי שהיום הסתיים נסענו למלון. מאחר שהייתה זו טיסתי הראשונה עם הרב, הנחו אותי אנשי הביטחון כיצד לבדוק את החדר. אחרי שסיימתי את הבדיקה נכנסנו לחדר. השעון מורה על חצות, ולמחרת אנו צריכים לקום בשלוש וחצי לפנות בוקר לתפילה בהנץ החמה. הרב ביקש ממני להעיר אותו בשלוש וחצי.

אני מדלג כאן על פגישה מרתקת עם יהודי עשיר שהתקיימה בחצות לילה. לאחריה, באחת אחר חצות, פרשתי לחדרי, ומכיוון שהייתי אמור להעיר את הרב בשלוש וחצי לא יכולתי להירדם. בשלוש וחצי פתחתי את דלת חדרו של הרב, והוא כלל לא הבחין בכניסתי לחדר. מצאתיו רכון על הגמרא, כשמיטתו מוצעת ואיש לא עלה עליה. "צפרא טבא", בירכתי, אולם הרב שקוע היה בלימודו ולא שם לב. החלטתי לחזור לחדרי ולהתקשר לחדרו של הרב מהטלפון שבחדרי. לאחר מספר צלצולים הרים הרב את הטלפון והודה לי על שהערתי אותו.

בסופו של אותו 'יום שכולו תורה' חזרנו לארץ ישראל. לאורך הטיסה המשיך הרב ללמוד מסכת בכורות. עם הנחיתה בארץ סיים הרב את המסכת. הנהג של הרב הגיע לקחת אותו מנמל התעופה לירושלים. חיכיתי בתחנת ההסעות לאוטובוס לחדרה, שבה גרתי ולימדתי. הרב נסע. אחרי רבע שעה, לפתע, הרכב של הרב חזר ועצר לידי.

"היכנס לאוטו", ביקש הרב. נכנסתי. "מחילה, כבוד הרב", אמרתי לו, "אין צורך שיטרח כת"ר להסיע אותי. האוטובוס עומד להגיע בכל רגע". חשבתי שבא לקחת אותי לחדרה.

"לא, לא", אמר לי. "אתה זוכר את הקושיה? יש לי תירוץ!". שטח אותו בפני וחזר לירושלים.

לימוד התורה היה עבור הרב כאוויר לנשימה, כפשוטו ממש. כל רגע פנוי מפניות ושאלות של אנשים אליו, היה מנוצל על-ידו ללימוד. בנסיעותינו הרבות ברחבי הארץ להרביץ תורה, היינו עוברים יחד על הפקסים הרבים שהיו מגיעים ללשכה מידי יום. הרב היה קורא את הפקס ומורה לי כיצד להשיב. לעתים הייתי מקבל שיחת טלפון במהלך הנסיעה, וכאשר היה מדובר בשיחה חשובה הייתי משיב לטלפון וכך עבודתנו על הפקסים הייתה נקטעת לכמה רגעים. בסיומה של שיחת הטלפון, כאשר שבתי ושאלתי את הרב מהי תשובתו לשואל, היה הרב ננער כמי שהוצא זה עתה מעולם אחר והיה מבקש שאזכיר לו במה עסקה שאלתו של השואל. בזמן ששוחחתי בטלפון שב הרב ושקע בעולמה של תורה, וכעת משסיימתי, הייתי צריך לפרוס בפניו את עניין השאלה מחדש.

כעת, משנסתלק הרב לישיבה של מעלה, נפער חלל גדול בלימוד התורה של עם ישראל, ואנו נקראים להשתדל ולהרבות בלימוד תורה כדי למלא את החיסרון.

 

(הרב שמואל זעפרני הוא ראש ישיבת המאירי, ליפשיץ, וסגן ראש מכללת ליפשיץ)