שופטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה, ברכה בר זיו, דחתה את עתירתם של בני משפחת דנקנר (דני ושושנה), אשר ביקשו להורות להעניק להם היתר בניה לבית שנבנה על קרקע ציבורית בעתלית.
השניים ביקשו מבית המשפט לקבוע, כי החלטת ועדת הערר לתכנון ולבניה - מחוז חיפה, בטלה, וכי החלטת הועדה המקומית לתכנון ולבניה "חוף הכרמל" אשר אישרה את ההיתר ובוטלה בהחלטת ועדת הערר, שרירה וקיימת.
השופטת ציינה, כי בראש ובראשונה אין לקבל את הבקשה משום שידיהם של העותרים אינן נקיות, שעה שהביעו זלזול מופגן בחוק כאשר בנו ללא היתר בנין רחב ידיים בעתלית על קרקע ציבורית, שאף לא הוחכרה להם (אלא לחברת המלח), וכן מן הטעם שפעולת ועדת הערר והחלטתה לא מצדיקה התערבות.
הדנקנרים הגישו לוועדה המקומית בקשה ללגליזציה לבית מגורים קיים, בשטח עיקרי של 488.43 מ"ר ושטח שירות של 92.5 מ"ר, כולל הקלות בשטח עיקרי, קומת מרתף ובריכת שחיה. הועדה המקומית נתנה לעותרים היתר בנייה עפ"י חוות דעת משפטיות שקבלה, ועל כך הוגש ערר לועדת הערר ע"י שרון ברקת, נציגת שר הפנים בוועדה המקומית, וע"י יהודית מוסרי, נציגת המשרד להגנת הסביבה בוועדה המקומית.
ועדת הערר בטלה את החלטת הועדה המקומית וקבעה בהחלטתה בין היתר, כי הבניין נמצא באזור המיועד לתעשייה זעירה (בהתאם לתכנית ג/555 ) ולא ניתן להוציא היתר בניה מכוחה, אלא אם כן תאושר תכנית מפורטת לגבי שטח זה המסדירה את זכויות הבניה במקום. ההחלטה סקרה גם את התכנית המופקדת שבוטלה (- ג/304 )- שם תואר האזור "למטרות שכון לפועלי חברת המלח".
ועדת הערר בחנה האם ניתן לאשר את הבניין מכוח תקנון התכנית (סעיף ד'(1) ) הקובע כי מקום שנעשה שימוש בקרקע או בבנין לפני מועד כניסת התכנית לתוקף – אפשר להמשיך בשימוש זה לאותה תכלית עד שיחול שינוי בבעלות על הקרקע או הבניין.
הועדה הוסיפה כי הסעיף נועד לאפשר המשך מגורי עובדי חברת המלח ואין מניעה כי בתים אלה ימשיכו לשמש למגורים אך "מכאן ועד ליצירת מגרשי ענק למגורים, המשתרעים על פני כשלושה דונם, ובנית מבנים בשטח של למעלה מ- 600 מ"ר ליחידת דיור בודדת המרחק רב. המדובר בבניה באופן החורג משמעותית מהשימושים שהיו במקום במועד אישור התכנית. אשר נועדו לאפשר, כאמור, מגורי עובדים, ודומה כי מתן היתרי בניה במקום, על בסיס סעיף זה, מהווה חריגה משמעותית מהכוונה אשר עמדה בבסיס הסעיף הנ"ל".
השופטת בר זיו קבעה כי דין העתירה להדחות ולו מן הטעם כי ידיהם של העותרים אינן נקיות ואל לו לביהמ"ש המינהלי להעניק סעד לעותר שכזה. בצטטה את דברי ביהמ"ש העליון, לפיהם אין להיזקק לעתירה מחמת אי נקיון כפי העותר, ציינה השופטת כי הדברים מקבלים משנה תוקף, כאשר תופעת הבניה ללא היתר הפכה "מכת מדינה", וכאשר בענייננו מדובר בעותרים שהביעו זלזול מופגן בחוק . זאת, כאשר בנו ללא היתר (ו/או הוסיפו בניה ללא היתר על בניה קיימת במימדים קטנים) אחוזה רחבת ידיים על קרקע ציבורית, שאפילו לא הוחכרה להם אלא לחברת המלח לישראל בע"מ (שהעותרים, כנראה, נמנים על בעלי השליטה בה), למטרת ניהול מפעלי מלח ומגורי עובדיה וכאשר אחד העותרים הינו דמות מרכזית במשק ומי שבידיו היה מופקד ניהולו של בנק מהגדולים במדינה.
השופטת הבהירה, כי ככל שהמקרקעין אכן בבעלות המדינה – לא ברור כיצד הוגשה העתירה מבלי שזו האחרונה צורפה כמשיבה ומבלי שנשמעה דעתה בכל הקשור לבקשה שהגישו העותרים, ותהיה נוספת עולה באשר למקור זכותם של העותרים להגיש את הבקשה להיתר, כאשר מטיעוני הצדדים עולה כי הקרקע הוחכרה לחברת המלח ולא לעותרים באופן אישי.
השופטת בר זיו לא מצאה כי ועדת הערר פעלה בנסיבות המצדיקות התערבות וציינה כי היא אפילו אינה נדרשת לבחון את טענתם העיקרית של העותרים, לפיה, ניתן להוציא היתר בניה למבנה שהקימו לאור התכנית החלה על השטח, כאשר גם מהנדס הועדה המקומית, שהתירה המבנה, אישר בפני ועדת הערר כי בהתאם לתכנית זו מיועד שטח זה ל"תעשיה זעירה" ולא למגורים (כטענת העותרים), ותנאי לאישור בניה עליו הוא קיומה של תכנית מפורטת המתירה זאת, ואין חולק כי אין בנמצא תכנית מפורטת שכזאת. במצב דברים זה לא ניתן ליתן היתר בניה.
כן קבעה השופטת כי בניגוד לטענת מהנדס הועדה המקומית -לא ניתן להוציא "היתר נקודתי" בנסיבות אלו.
עוד הוסיפה השופטת, כי היא מסכימה גם עם טענת ועדת הערר לפיה הבניין במצבו כיום חורג משמעותית מהשימושים שהיו במקום במועד אישור התכנית, אשר נועדו כאמור לאפשר מגורי עובדים, ודומה כי מתן היתרי בניה במקום, על בסיס סעיף זה, מהווה חריגה משמעותית מהכוונה אשר עמדה בבסיס הסעיף בתקנון.
השופטת אף לא מצאה ממש גם בטענת העותרים, לפיה לא ניתן להם יומם בפני ועדת הערר ו/או כי היתה פגיעה בכללי הצדק הטבעי – המצדיקה קבלת העתירה וביטול החלטתה.
השופטת בר זיו קבעה כי בנסיבות, אין גם מקום להעניק לעותרים סעד חילופי, כמבוקש על ידם, כאשר צודקות המשיבות בטענה כי שמורה להם הזכות להגיש תכנית מפורטת בכל מועד שימצאו לנכון והן אינם זקוקים לכל הארכת מועד לעשות כן. לאור קביעותיה נדחתה העתירה והעותרים חוייבו לשלם למשיבות שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.