הרב מלמד: הצער לא נמחק

לאחר שבוע סוער במאבק סביב סוגיית פינוי שכונת האולפנה בבית אל והסכם הפשרה אשר נחתם בראשותו של ראש ישיבת בית אל ורב היישוב, מדבר הרב זלמן מלמד בראיון נרחב לעיתון 'בשבע'.

מה הכריע והוביל להחלטה לקבל את מתווה ההסכמות עם הממשלה?

אחרי שנפלו חוקי ההסדרה עמדנו בפני שתי אפשרויות. האחת היא להתנגד ולמחות במסירות ובהקרבה כפי שלימד אותנו רבנו הרב צבי יהודה קוק, לעמוד באופן עיקש ולשמור על כל שעל בארץ ישראל, לא להרוס אלא לבנות, והאפשרות השנייה היא המהלך הזה.

מאחר והממשלה התחרטה והכירה בטעותה שלא פעלה נכון ורצתה לתקן את הטעות על ידי הרחבת הישוב בית אל והקצאת אדמות לטובת בנייה של 300 יחידות דיור, פי עשרה מהבתים שאמורים להיחרב ע"פ החלטת הבג"ץ, התלבטנו קשות מאוד עקרונית ומעשית.

עלתה השאלה העקרונית האם נכון להסכים למהלך כזה של הריסת בתים. התלבטנו מאחר שהממשלה אומרת שהיא איננה רוצה לבצע את הדבר הזה אלא נאלצת ע"י בג"ץ, והיא רוצה לבנות ולחפש פתרונות של חיזוק הישוב. התלבטנו אם במצב כזה יש עיקרון שצריך לעמוד עליו או לא. השאלה המעשית היא האם להבטחות הממשלה יש כיסוי או שאלו הבטחות בעלמא.

לאחר שנציגי הממשלה הציגו את התכנית לפרטיה, כולל הקצאת הזמן, קביעת המקום המדויק וכו', והכול באישור היועץ המשפטי לממשלה, שוכנענו שיש מקום לסמוך על ההבטחות הללו שיתקיימו, ואז עמדנו בפני החלטה אם ללכת בכל זאת בדרך ההתנגדות כדי למנוע תקדים או לבחור בדרך אחרת ולא להתנגד בכוח, למרות שאנחנו מכריזים שאין לנו כל הסכמה להריסה

לאחר שנציגי הממשלה הציגו את התכנית לפרטיה, כולל הקצאת הזמן, קביעת המקום המדויק וכו', והכול באישור היועץ המשפטי לממשלה, שוכנענו שיש מקום לסמוך על ההבטחות הללו שיתקיימו

. ההסכמה היא אך ורק שלא להתנגד בכוח אלא למחות בדרכים אחרות. אין גם כל חתימה שלנו על מסמך כלשהו. מדובר בתכניתה של הממשלה. לא נדרשנו לחתום על התחייבות כלשהי להסכמה".

מה גורם לביטחון שהבטחה אכן תתקיים?

קיבלנו הבטחות אישיות מהאנשים הקובעים את הדברים ואני נוטה לחשוב שהם יעמדו בזה.

ובאופן מעשי מה פרטי ההסכמה?

"הממשלה מתכננת שלא להרוס את הבתים אלא להעביר אותם למקום חלופי בשטח של הישיבה, סמוך לבית המדרש שלנו. המהלך הזה ייקח זמן של תכנון בשטח, קבלת אישורים מתאימים, בחינת דרכי העברת המבנים וכו'. להערכתנו מדובר בכמה חודשים. זו תכנית הממשלה ואנחנו אמנם לא רואים סיכוי למנוע את זה אבל ריבונו של עולם גדול ודחייה יכולה להוביל לשינוי ואנחנו עדיין מתפללים שהבתים יישארו על כנם".

לפני ימים אחדים הרב התבטא במינוח 'מאבק במסירות ובהקרבה' שהתפרש בדרכים שונות ויש שתוהים מה קרה לה לאותה מסירות והקרבה אל מול התכנית שהוצעה והתקבלה.

מראש אמרנו שאנחנו בוחנים את שתי האפשרויות – גם את דרך המסירות וההקרבה וגם את דרך ההסכמה להצעות הממשלה להרחבת הישוב תוך ויתור על מאבק נחוש. ההתלבטות הייתה מאוד קשה. כל דרך אינה שלמה. גם מאבק לא היה מבטיח את מניעת ההריסה, אלא מצביע על הקושי שלנו לקבל את הדברים ועל הדבקות שלנו בארץ ישראל. הסיכוי שימנע את ההריסה לא היה גדול. לגישה הזו יש ערך שאולי הדבר ירתיע את הממשלה מפתרונות דומים בעתיד. מאחר שהתרשמנו שהממשלה מכאן ואילך אינה מתכוונת ללכת לדרכי הריסה אלא לפתרונות אחרים - הסיבה למאבק נחוש קצת ירדה.

עם זאת חשוב לציין שלא הסכמנו למהלך מבלי לברר את תכניות הממשלה לגבי עמונה, גבעת אסף ומקומות אחרים. כשהתרשמנו שאכן יש שינוי במדיניות הממשלה הבינונו שלא דרוש לבצע את המאבק בכל עוצמתו כפי שהייתה אפשרות כזו. גם הדרך השנייה שבה בחרנו אינה פתרון קל. אפשר להתרשם שכאילו הסכמנו לכך שמבוצעים דברים בניגוד למוסר, לתורה ולצדק, אבל אנחנו לא מסכימים להריסה ונעשה עוד פעולות רבות שיביעו את ההתנגדות שלנו להריסה אבל לא בדרך הכוחנית פיזית".

ואכן, מה הוסכם לגבי עמונה וגבעת אסף?

קמה ועדת שרים לענייני התיישבות שיש לה סמכות ובה יש רוב גדול לשרים המתנגדים לכל הריסת בתים, והוועדה קמה כדי לאשר את כל המקומות שכבר נבנו. ההנחה היא שזה יהיה השינוי בדרכה של הממשלה.

ובבוא יום הפינוי בהסכמה. איך הרב סבור שנכון שהדבר יתבצע. בשעתו דובר על התנגדות של 'שק תפוחי אדמה' או 'דג מפרפר', אולי נכון לבצע קריעה?

תמיד יש חילוקי דעות. יש שחושבים שכך נכון ויש שסבורים אחרת. עובדה היא שגם אנחנו עצמנו התלבטנו. אין מציאות שבה כל הקבוצה תחשוב אותו דבר. כולנו שואפים לאותה מטרה ומחפשים דרכים לבנות, למנוע הרס ולקרב את הגאולה

אני לא כל כך אוהב את צורת סחיבת האנשים כמסכנים. אני לא רואה בכך ערך שמשרת משמעות כלשהי וביקשנו מהתושבים להתפנות מעצמם מבלי צורך בהתערבות הצבא. הממשלה הכינה לכל התושבים קראווילות תקינות עם כל השכלולים. נעשים בממשלה מאמצים עצומים לבוא לקראת התושבים ולמצוא כל דרך כדי להקל עליהם גם את המעבר עצמו וגם את תנאי המגורים, ודואגים להם לשיפור הסביבה לפרטי פרטים.

כל מהלך ההסכמה זוכה לביקורת פנימית בתוך 'האיחוד הלאומי'. חברי הכנסת אלדד ובן ארי תוקפים ואומרים ש'אם בארזים נפלה שלהבת...'. ניתן יהיה להמשיך ללכת יחד אחרי הכול?

תמיד יש חילוקי דעות. יש שחושבים שכך נכון ויש שסבורים אחרת. עובדה היא שגם אנחנו עצמנו התלבטנו. אין מציאות שבה כל הקבוצה תחשוב אותו דבר. כולנו שואפים לאותה מטרה ומחפשים דרכים לבנות, למנוע הרס ולקרב את הגאולה. המשותף הוא עצום ולפעמים בפרטים על הדרך אל המטרה יכולים להיות חילוקי דעות והדבר לגיטימי.

שוחחתי עם בני הנוער שמתקשים מעט להבין מצבים מורכבים, הסברתי להם את הקושי שבצדדים השונים. צריך להבין שבמאבק נחוש יש תוצאות רבות ושונות, במאבק נחוש יש פצעים, גם לממשלה וגם לנו. אנשים עלולים להגיע למאסר ולפגיעות נפשיות. צריך לשקול את כל השיקולים הללו. הסברתי להם שההכרעה התקבלה אחרי שיקול דעת רחב מאוד של כלל ההשלכות גם אלה שמעבר לעניין עצמו, והגענו למסקנה שהרחבת הישוב היא הדרך של הרע במיעוטו. סיפרתי ל

לא, לא אבדה שליטה. זה נוער מתוק וטוב. זה נוער נאמן מאוד ומוכן להקרבה. צריך לראות את מעלותיו וגם כשהוא עושה דברים בהפרזה צריך לראות אותם בפרופורציה

בני הנוער שגם בשיחות עם חברי הממשלה אמרתי להם שמבקשים כאן מאדם להרוג את בנו ובתמורה לתת לו עשרה בנים אחרים. הצער על הפסד הבן לא נמחק. הצער על ההריסה לא נמחק בגלל הבניה וההרחבה. מדובר בכתם שלא יימחק מהממשלה עקב הבנייה הגדולה שתיבנה.

בין תושבי השכונה יש גם מעקורי גוש קטיף. מה אפשר לומר להם כאשר הם חווים עקירה חוזרת?

"יש כאן הבדל עצום בין גוש קטיף למה שקורה כאן. גוש קטיף נמסרה לזרים, וכאן לא מדובר במסירה לזרים. יש כאן כאילו ויכוח על צדק עם גוי שחושב שהקרקע הזו שלו, אין ויכוח על מסירת מקום למישהו אחר. המקום נשאר כאן וברור שאין רשות לאיש להיכנס אליו. הבדל משמעותי נוסף הוא צורת הגירוש. בגוש קטיף נעשו הדברים בצורה מרושעת ממש. הוציאו אנשים ממקומם וזרקו אותם לרחוב. התנהגו איתם בצורה מרושעת תחת גיבוי של בית המשפט לרשעות הזו. כאן, לעומת זאת, הממשלה נוהגת באופן אחר לחלוטין. היא לא מוציאה אנשים לפני שמצאה להם פתרונות סבירים. בנוסף, אנחנו, קריית הישיבה כמי שאחראי לבתים שנרכשו מאיתנו, התחייבנו לפצות כל אחד ואחד מהתושבים, גם מי שקנה וגם מי שיצטרך לעבור - כך שאיש לא יהיה ניזוק.

עניין המעבר מטופל בידי משרד הביטחון שמבצע את העניין בצורה הטובה ביותר שאפשרית ועוזר להם בכל המובנים. למה שלא יהיה פתרון ממשרד הביטחון הישיבה התחייבה לסייע, מתוך הנחה שהישיבה תקבל עזרה לכך מהממשלה".

בהיבט רחב יותר, איך ניתן להסביר את המציאות שבה דווקא ציבור הציונות הדתית סופג שוב ושוב מכות בנושא ארץ ישראל – סיני וימית, גוש קטיף, פינויי המאחזים, מגרון, כעת השכונה וכו'?

"אך טבעי הוא שמי שהולך בראש המחנה סופג את המכות. מי שהולך מאחור לא סופג מכות. אנחנו רצים קדימה ומובילים מהלך שיש לו התנגדות ולכן אנחנו סופגים. מי שלא מוביל לא נפגע. מי שרץ נמצא בסכנת נפילה, מי שהולך הסכנה עבורו פחותה, ומי ששוכב לא מסתכן כלל. אנחנו שמחים על ההתמודדויות ולא מפחדים מהתמודדות. הם חלק מהתהליך. כל קושי מאתגר אותנו לצאת ממנו מחוזקים יותר. על הפסוק "עת צרה ליעקב וממנה ייוושע" ביאר הגר"א שדווקא מהצרה, ממנה, תבוא הישועה. הוא ייחס את הדברים לדורנו, דור הגאולה. יהיו קשיים ומעצורים ואין להירתע מהן ולחשוב שאם הם באים צריך לבחור דרך אחרת אלא להבין שהם חלק מהתהליך ותפקידנו להתגבר על המעצורים".

הראיון המלא יתפרסם מחר בעיתון "בשבע".