שופט בית המשפט העליון דונלד רני דחה (4.7.12) את עתירתה של אינאס אל-הוקבי ושלושת ילדיה נגד מנהלת הפליטים וההגירה שסירבה (8.11.11) לאשר לה מעמד של פליט, בטענה שאין הם עומדים בקריטריונים הנדרשים, כך מדווח אתר "שלום טורונטו".
בבקשתה למנהלת הפליטים וההגירה גוללה אינאס את סיפור חייה הקשה בישראל. אינאס נולדה למשפחה מוסלמית וכבר בגיל צעיר סבלה מיחסו הנוקשה של אביה, אשר בגיל 20 הסדיר את נישואיה עם כמאל אל-עלאוונה, לו ילדה שני ילדים קודם לגירושיה ממנו בשנת 2003.
לאחר הגירושין חזרה אינאס עם שני ילדיה לבית אביה, שהחל להתעלל בה פיזית ורגשית, משום היותה אם חד הורית ובגלל שהפרה את הנורמות המוסלמיות המקובלות של לבוש והתנהגות. אינאס לא יכלה לשאת עוד את ההתעללות והיא ברחה מבית ההורים והחלה לנהל חיים עצמאיים. אביה השמרן לא ראה בעין יפה את החלטתה ונשבע לרצוח אותה אם לא תחזור לחיות בביתו.
בין השנים 2005-2009 עברה אינאס דירה תשע פעמים בחמש ערים בניסיון לחמוק מאביה ומקרובי משפחה אחרים, העלולים לפגוע בה. בשנת 2007 נולד ילדה השלישי שלא במסגרת מערכת נישואין, משום שמשפחת אבי הילד התנגדה לנישואיו עם אינאס בשל היותה גרושה עם ילדים. גיסה של אינאס, אשר אחותה נטשה אותו בגלל התעללות, נקם באינאס באמצעות עדכון אביה בהולדת הילד מחוץ לנישואין, מעשה הנחשב לבושה גדולה למשפחה בתרבות המוסלמית.
אינאס ושלושת ילדיה, אניס אל-עטוואנה, קמילה אל-עטוואנה וריאן אל-הוקבי עזבו את ישראל ב-29 בנובמבר 2009, ויומיים לאחר מכן בעת הגיעם לקנדה הגישו בקשה לקבלת מעמד של פליט. בשנת 2011 הגיעה גם אחותה לקנדה עם ילדיה ובסוף אותה שנה קיבלה מעמד של פליט.
אינאס, שהמירה את דתה לנצרות לאחר שהגיעה לקנדה, ציינה בבקשתה, כי היא חוששת לחזור לישראל שמא תהיה קרבן של רצח על כבוד המשפחה, שיבוצע ע"י אביה או אחד מבני משפחתה. להוכחת טענתה בעניין זה היא צרפה חוות דעת של המרכז לטיפול ומניעת אלימות במשפחה של עיריית חיפה, בה צוין, כי בני הדודים שלה היו עצורים בעבר בשל סיבות פליליות, וכי נשים במשפחתה המורחבת נרצחו על רקע כבוד המשפחה. המרכז המליץ על מעברה של אינאס וילדיה למדינה אחרת לאור הסיכון הקיים לחייה מצד משפחתה, ונוכח העובדה, שישראל מדינה קטנה וקשה למצוא בה מקום בו תוכל לחיות לאורך זמן בביטחון מאיומי משפחתה.
מנהלת הפליטים וההגירה הכירה בהיותה נתונה לאיום על חייה מצד בני משפחתה, אך היא סברה, שאינאס לא מיצתה את ההליכים לקבלת הגנה מצד הרשויות בישראל. אינאס הגישה בשנת 2006 נגד אביה תלונה למשטרה, שהביעה נכונות לסייע, ואולם לאחר זמן קצר ביטלה את התלונה.
"העותרת הצדיקה את חזרתה בה מהתלונה, מתוך הנחה שאם אביה ייעצר היא עלולה להתמודד עם בעיות גדולות יותר מצד דודיה אחי אביה והמשפחה המורחבת. הסבר זה נעוץ בתרבות הבדואית, ואולם אין הדבר מעיד על אי יכולתה של המדינה לספק לה הגנה", נכתב בהחלטת המנהלת.
שופט בית המשפט העליון ציין בעניין זה, כי המנהלת לא ציטטה במדויק את דבריה של אינאס, אשר לא דיברה על "בעיות גדולות יותר" הצפויות לה אם אביה ייעצר, אלא על כך שאביה הודיע שיורה לבני משפחה אחרים לרצוח אותה אם ייעצר בגללה, ועצם מעצרו עלול להעמיד אותה בסכנה גדולה יותר לחייה.
על אף זאת, קיבל השופט את עמדת מנהלת הפליטים וההגירה וקבע, כי אינאס לא הצליחה להוכיח את כישלונן של רשויות המדינה לספק לה הגנה נוכח האיומים המוחשיים על חייה מצד בני משפחתה, ועל בסיס זה דחה את עתירתה.
בשנת 2011 הוגשו 25 אלף בקשות לקבלת מעמד של פליט ומשרד ההגירה אישר 34,500 בקשות ועל שולחנו מטופלות 42 אלף בקשות משנה זו ושנים קודמות. מאות אזרחים ישראלים מגישים מדי שנה בקשות לקבלת מקלט מדיני בקנדה. על פי נתוני משרד ההגירה בשנת 2010 ביקשו 201 ישראלים מעמד של פליט, בשנת 2009 עמד מספרם על 339, ב-2008 הגישו בקשה 333 אנשים, ב-2007 היה מספרם 387 וב-2006 הוא הסתכם ב-492. שיא בבקשות נרשם בשנים 2002 ו-2003 בהן היה מספר הבקשות 547 ו-542 בהתאמה.
רבים ממבקשי הבקשות למקלט מדיני בקנדה הם עולים מרוסיה, יהודים ולא יהודים, הטוענים שהם נרדפים ע"י הרשויות בגלל התנגדותם לכיבוש או בשל אמונתם, וכן ערבים ישראלים, הטוענים שהם מופלים לרעה משום מוצאם.