היום (ראשון) נמתחילים שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, ימי צער ואבל על בתי המקדש שחרבו וצרות נוספות שהתרחשו לאורך הדורות בתאריכים אלו.
ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם הרב יוני לביא, מנהל מוקד 'חברים מקשיבים', על הדרך לקשר בין צעירי הדור הזה לאבל על שאירע בדור ההוא, סוגיה עימה הוא עצמו מתמודד לא מעט בזירות שונות בהן הוא פועל.
את דבריו פותח הרב לביא ומציין כי לא רק בני נוער חשים שלא בנוח בתקופה זו, אלא גם מבוגרים החיים את הוויית הדור הזה, דור שבו מרגישים את ההווה והעכשווי, ולפתע הם נדרשים להתחבר להיסטורי עד כדי אבל על שאירע לפני אלפיים שנה. הקושי הזה מתחדד בעיקר בתקופת החופשה הגדולה ובה הטיולים, הים, הבריכות וכו'.
הרב לביא סבור שדווקא המפגש הקוטבי בין אווירת החופש לבין האבל על החורבן יש בו כדי לעורר אותנו לתשומת לב מיוחדת. להערכתו לו היה האבל מצוין בחודש אחר ייתכן והיה קל יותר לעבור עליו מבלי לתת את הדעת לכל השאלות שהוא מעורר.
על סוגיית האבל המתמשך על מה שאירע לפני אלפיים שנה, אומר הרב לביא, כי אירועים מהעבר שולחים זרועות ומקרינים עד היום, כך פרשת אדם וחווה, כך עקידת יצחק וכך אירועים נוספים שאלמלא התרחשו הרי שחיינו שלנו היו שונים בתכלית. כך גם חורבן הבית, אלמלא התרחש סביר להניח שמציאות חיינו הייתה שונה לחלוטין מזו המוכרת לנו כיום.
"בימים הללו התרחשו הרבה מאוד דברים שליליים לעם ישראל, וזה לא במקרה. כמו שלאדם יש תכונות כך גם לימים יש תכונות. זה לא מקרה שאלף חמש מאות שנה אחרי החורבן באותם תאריכים התרחש גירוש ספרד ובימינו העקירה מגוש קטיף. יש משהו בימים הללו שצריך לתקן אותו. גם בני נוער מבינים זאת. יש בימים הללו חומר נפץ והדברים נוגעים גם לימינו. אפשר לפתוח את העיתונות ולראות את השנאה והמחלוקת, את הקמצא ובר קמצא של ימינו וכל זה מהווה בסיס לחשבון נפש".
ומה לגבי האמירה ולפיה אנחנו מתקשים להצטער על בית מקדש שלא הכרנו ושלמעשה אינו חסר לנו בחיי היומיום? הרב לביא קובע שאכן בית המקדש הוא האתגר הגדול ביותר כיוון שלא הכרנו אותו בחיינו שלנו ומשום כך אין אנחנו יודעים מה איבדנו. "בית המקדש הוא לא כמו מוזיאון ישראל או הכנסת. העולם שבו בית המקדש קיים הוא עולם שונה לחלוטין מהעולם שבו אין בית מקדש".
בדבריו הוא ממשיל את חוסר ההיכרות הזו למצב בו יאמרו לתינוק שאהבה היא התכתבות במסרונים, וכך יגדל וכך יבין את מונח האהבה, בעוד כל אדם שיודע מהי אהבה יבין עד כמה אותו תינוק שגדל ללא מושגי האהבה האמיתיים מפסיד כשאינו מכיר את המציאות האמיתית של אהבה פנים בפנים. "יש הרבה לבכות על כך שאנחנו לא מבינים על מה צריך לבכות...".
ומה לגבי הטוענים שאבל כזה נכון וראוי היה בימי הגלות, אך משקמה מדינת ישראל ניתן ונכון להתנחם בה ולהתמקד בה? הרב לביא סבור שאכן בדורות הגלות השאיפה למקדש הייתה צורך קיומי, ולעומת זאת בדורנו, דור שגדל אל תוך הטוב וזוכה לשגשג, קיימת סכנה של ממש שיהיה מי שיסתפק בכך וישכח שהדרך אל לעתיד השלם עוד רחוקה.
את דבריו חותם הרב לביא במשל לשתי משפחות שבנן עזב את הבית והפנה למשפחתו עורף. אחת המשפחות החליטה להפנות גם היא עורף בתגובה להתנהגותו של הבן, ואילו השנייה בחרה בדרך הפוכה ובכל סעודה הקצתה לו כיסא שנותר ריק, הכינה צלחת לאפשרות שאולי יבחר לשוב באחד מהימים. במשך שנים הבנים לא שבו, ורק לאחר תקופה ארוכה שב הבן שציפו וחיכו לו, בנה של המשפחה שהתמידה והוכיחה לעין כל את ציפיתה וגעגועיה לבן שעזב. "הכיסא הריק הוא הביטוי לגעגוע ולתקווה התמידית", כיסא זה הוא האבל בימים אלו של חורבן.